אני שונאת שהמשפחה שלי קובעת לי את הדרך,
אני בונה את עצמי, מתקדמת, לומדת בעצמי, מתחילה להרגיש שההשגות שלי ואלו הבחירות שלי
ואז באים אליי במשפט של "ברצינות, אל תעשי ככה וככה.."
ואז אני מרגישה הבעייתית,
האשמה
למרות שאני הכי גאה בעצמי בהתקדמות
בהבנות הגדולות. זה כאילו אומרים לי "נו, ברור, מה חשבת?! תצטרכי להשקיע יותר!"
קצת רוצים שאני אנטרל רגשות
וזה מונע ממני את הידיעה שיש לי בחירה
כשאני יודעת שיש לי בחירה אני בוחרת יותר טוב
כשאומרים לי בפירוש מה הנכון והצריך לעשות אני נלחמת.
והכי מעצבן?!
זה שהם לא היו טובים יותר במקומי,
אני יודעת שלא! זו עובדה.
אז למה הם מטיפים לי בדברים שהם היו גרועים בהם?!!
אוףףף איתם!
***************************************
ממך? אולי קצת ציפתי להיות הבחור בסגנון הזה
אבל לא חשבתי שתגיע לרמה שכזאת
אתה לא יודע מה חשתי באותו הרגע שקלטתי את זה
שיחקת אותה כאילו כלום לא קרה,
הייתי המומה,
רציתי לחשוב שאתה לא התכוונת
אבל מספיק להיות תמימה
זה כל כך דפוק!
אתה כל כך דפוק!
אני לא מאמינה שניסת את זה!
אני פשוט לא מצליחה לעכל!
ומה היה קורה אם לא הייתי יודעת על זה? ....
אוחחחח דביל כל כך!
**************************************
קצת קשה לי לכתוב עלייך כי אני עוד מהקטע הקודם בסטיגמה של "יצר של בנים יכול להיות כל כך פוגעני\בנים זה עם דפוק(חוץ מאחים שלי)\אי אפשר לסמוך על בנים וכ'ו.."
רגע... כן. קשה לי.
נכון שיש את הדבר הזה ש... נו אין לי מושג ממש מה זה
אבל, ... לא עזוב, אני באמת לא מצליחה להסביר את זה.
ואני לא מוכנה לומר לעצמי מה אני מרגישה כלפייך
אתה יודע, עד היום המקסימום שהיה זה ש"נדלקתי" על מישהו,
לא יותר, לכן מעולם לא פירפרתי סביב הרגשות שלי כלפיהם,
מעולם לא הרשיתי לעצמי לשמור על קשר אמיתי
או להתחבר לאותו אחד שמצא חן בעיניי כי הייתי מודעת לעצמי
אני ידעתי שאני רק "דלוקה" עליו.
עכשיו כשאני לא מודעת לעצמי,
אני מבינה שזה משהו אחר
אבל אני לא מוכנה לומר אותו בפניי עצמי
כי אני יודעת שבשלב מסויים הלב שלי יישבר
אני יודעת
לכן אני לא רוצה להסתבך יותר ממה שאני עכשיו
כי אז המושכות יהיו אצלך
ואני קצת יאבד שליטה
והלב שלי לא אוהב להיות מובס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון