נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

פחדתי לחזור, גם עכשיו כשאני כבר פה אני בפחד.

הייתי שבועיים במעין חממה. כבר לא.

הייתי שבועיים במקום מלא בנות ודל בנים-

בתחושה בטוחה, ללא מחשבה מוקדמת לכל תנועה.

הייתי במקום מלא צעירים בגילי שיכלו להבין אותי

עכשיו אני בכוננות לקבל אחריות על צעירים מידי ממני.

שלא תמיד מבינים, שלא תמיד מתחשבים.

הייתי במקום מלא למידה, מלא חקירה

וכרגע אני צועדת למקום בו הידע שלי נמדד ולא נבנה,

מקום בו לרוב אני המורה.

וכל זאת למרות שלעולם מספיק לא אדע.

איני מפחדת מבנים

איני מפחדת מילדים

איני מפחדת להראות דרך

אני מפחדת משני דברים-

האחד הוא לטעות

השני הוא לא להיות אני.

וכשאני אני- אני לפעמים טועה.

ופה, אף אחד לא יבין את זה.