נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני צריכה ללכת להתרים למען ילד חולה סרטן.

מה זה אני צריכה.. אני רוצה.

גם אם אני רוב הפעמים לא מצליחה להתחבר לילד אם אני לא מכירה אותו אני מרגישה חובה גדולה לא להיות אדישה לכך.

הבעיה היא,

אני לא ממש יודעת איך מתרימים,

אני לא מהאנשים עם המשפטי מפתח המפוצצים שמעמידים אותך במקום,

בשביל להתחבר למה שאני אומרת צריך סובלנות, ואני לא חושבת שאדם שאני אתפוס אותו באמצע מרוץ החיים  יחשוב "אוקיי, יש לי זמן לשמוע"

יש לי מכתב שאמא שלו כתבה.

היא כתבה אותו בעיקרון בשבילי, שאני אבין למה אני הולכת לתרום, כמה זה חשוב לה ולבן המקסים שלה..

אבל חשבתי שזה פשע למנוע אותו ממי שממש מביא את הכסף.

הייתי ממש רוצה שלאנשים תהיה סובלנות להקשיב, להבין מה הם עושים, לא לתת כדי להפטר.

אתמול דפקו בדלת של הבית שלנו, כשפתחתי עמדו שם שני נערים שאמרו שהם מתרימים 

שאלתי אותם, למה הם מתרימים, מה זאת אומרת ילדים בסיכון.

נראה כאילו הם לא התכוננו כל כך לתגובה שכזאת,

בעצם שאלתי אותם אם הם יודעים מה הם עושים, אם הם יודעים כמה חשוב מה שהם עושים? אם הם יודעים בשביל מה הם עושים..

לא רציתי לבלבל אותם יותר מידי, בסופו של דבר כשראיתי שאין לנו בבית מזומן הוצאתי מהארנק שלי את כל השקלים שנשארו לי כעודף מהאוטובוסים

ואמרתי להם בהצלחה.

עכשיו אני רק מנסה לחשוב איך אני אמורה לעצור בן אדם באמצע מחשבות אישיות וטרדות אישיות שלו ולנסות לחבר אותו למצוקה של אחרים בכמה משפטים.

אולי אני אעמוד ואתלה שלט שכתוב עליו "אני לא טובה במשפטים קצרים וקולעים. אני גם לא חושבת שתבין באמת מתוך משפטים קצרים וקולעים. אתה מוזמן לתרום, ואתה מוזמן גם להקשיב"

וואלה אני חייבת כבר לתפוס אומץ ולהתחיל, אין לי יותר מכמה ימים.