נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אולי כשנחשול מים יפלט עלייך אתה תתעורר מכל ההליכה הברורה, העיוורת הזו, הממוקדת מידי הזו.

אני לא מזיזה את העניים שלי מהמטרה אבל יודעת שיש סיכוי שאני בטעות אמשיך להביט בה גם כשכבר יקחו לי את היכולת לצעוד אליה.

אולי זה שאני מביטה בה כל כך חזק כבר מעצמו מייצר צעדים אלייה? עד כמה שזה הזוי?

השרירים שלי תפוסים, אני מרגישה את נחיתת האנדרנלין קרבה. אולי אני כבר בה. אולי אני לא רואה אותה כי אני מביטה כל כך חזק על נקודה אחת. אולי אני רק עושה את עצמי, כמו נערה מטופשת שמשחקת את עצמה מתעלמת מאדם שהיא ראתה ברכבת.

הקושי ישפיע. אבל הקושי לא יוביל אותי.

אני צריכה לצאת מפה. הייתי צריכה כבר ממזמן לעוף מפה. 

הנקודה היא שאדם שואף גבוה- וחוסר יכולת או חומרים גורמים לו לרגשות אשם מתסכלים.

צריך רק לדלג על רגשות האשם.

ולהתאמץ.