נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

היו זמנים שקצת פחות האמנתי.

״זמנים״...אתמול...

אתמול בלילה, בערב, מה שתרצו.

לקחו לי טיפה אחרונה של שפיות מבלי שידעתי בכלל

שבה אני מתנחמת.

הכאב הפיזי עוד לא עוזב.

חשבתי היום שאני רוצה כבר להיות בשבוע אצל סבתא במושב

פשוט להיות שם. לקום מוקדם או לישון מאוחר

לשבת בחדר שכולו מרפסת שתמיד פחדנו מחדר השירותים שם.

לשבת בספה כשעץ זית וכנראה איזו חתולה נואשת מוכיחים כמה 

אתה לא רחוק מבחוץ.

אולי גם לאסוף ביצים שאת זה האמת מעולם לא הספקתי

לשמוע ערבית, להכין תה, לאכול חביתה עם יותר מידי עשבי תיבול.

לקרוא ספר במזגן. הנמוך והישן.

אבל אין לי מה לחפש שם עכשיו יותר מביקור מביך של דודים 

שאחד מהם לא מבין רמזים.

זה לא יהיה נעים כמו הדימיון, זה כנראה מעולם לא היה נעים כמו הדימיון

או שפשוט לא הספקתי להבין.

אבל זה לא משנה כבר. סבתא לא בבית ההוא ולא בכלל.

ממתי בכלל אני חושבת עליה?

איזה מחשבות מוזרות.

איזה מוזר שאף פעם לא חשבתי.

בכל מקרה. אני צריכה ניתוק מסויים ככל הנראה

מכל מה שאני יודעת כרגע- ממה שאני מתעסקת בו בפועל וממה שאני מתכננת לעתיד.

אני צריכה מקום רחוק להרגיש שיש לי דברים עמוקים, יציבים ואמיתיים גם מעבר ובלי תלות בכל מה שאני עושה היום

אני צריכה להרגיש אותי ולא את כל מה שאני מייצגת.

צריכה. דחוף.

זה ה״חיפוש עצמי״ הזה שאנשים עושים בחו״ל?

אשמח גם למושבה רחוקה בלתי מחייבת בנושאי יחסי אנוש פה בארץ.

מקודם כמעט נדרסתי בכביש, פשוט הלכתי והלכתי כל כך שקועה במחשבות שלי שחציתי רמזור אדום

כולם צפרו והייתי בים הרכבים ואופנוע אחד שהיה חייב כנראה להמשיך. עשיתי את מבט ה״אופס״ שלי וחשבתי לעצמי-

נהיית שקועה? את ממש כמו הדמויות הלא מרוכזות בסרטים בזמן האחרון.

כואב לי. אני מבליגה. לא יודעת כמה נכון להבליג אבל איבדתי אמון במערכת הרפואה די מזמן. בטעות איבדתי. ממש בטעות.

אני תקועה פה, יודעת מה נכון כדי לזוז אבל פשוט לא רוצה. בין אם זה מחשש או בין אם זה מחוסר אנרגיות זמינות.

שואלת את עצמי כמה בכוח?