נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

לא רציתי להיות ריאלית, לא היה לי זמן להיות ריאלית.

למרות שניתנו לי ימי חופש.

וממילא מחשבות טכניות על החיים צצות פה וצצות שם, בייחוד בשלב הזה,

כמו שאומרים תמיד "זה השלב הכי קריטי של החיים"- נשמע לי כמו חארטה שחובה להאמין לה תמיד.

כל שלב הוא שלב קריטי, רק תיקח אותו ברצינות. אבל מי אמר שכך או כך?

זה לא חשוב עכשיו, בכל מקרה, החלטתי לא להכנס יתר על המידה לאזורי הרצינות שאדחק אליהם ממילא.

אין לי בעיה עם רצינות או תיכנון החיים, אבל יש לי בעיה כשזה עובר את הגבולות, כשאין לי תמונות יפות במצלמה או ציורים חדשים במחברת, כשכל מה שאני כותבת עליו הם משימות ודברים לחשוב עליהם ולא מה הנפש שלי הרגישה כשראיתי זקן מנגן מנגינה יפה כל כך.

אני רואה אנשים נופלים מסביב, נלחצים ממשבי רוח וכשהם צריכים ויכולים כבר לנוח- הם שוכחים איך עושים את זה.

וחוזרים להלחץ ממה שכבר אין להם יד השפעה בו.

לא רוצה חיים כאלו. הטכני ישאר בגיזרותיו המחמיאות לו וכל שאר חיי- הם הלך רוח שנשמה גדולה בי בחרה לחיות.