נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

וכמה קשה לך נאהבת כשכבר לא מיליון קוראים את דברייך

ושאת מתחילה לגמגם כשהשפה שלך רהוטה כבר שנים

או גרוע מזה-כשהיא ממשיכה להיות רהוטה אבל כבר שכחת איך נוגעים

איבדת מעריצים, איבדת תכנים והפתעות של עצמך שמחכות בפינות שלא חשבת עליהן.

היום הן לא מפתיעות בפינות, הן לפעמים מפסיקות לחכות כי כבר לא מיוחד להפתיע את מי שמצפה שתפתיע אותו,

הבנת ילדה? גאולות באות בהיסח הדעת, וכשדעתך כל היום וכל הליל על מתי תבוא הגאולה הבאה, הנעימה הקרובה, ההפתעה החדשה- אין גאולה, יש חורבן.

היית צריכה להצליח לומר דברים אבל פחדת להצליח מידי עד כדי שהעולם ואת לא תוכלו להכיל את כל זה והקריסה של הניתוק בין המציאות למציאות בראשך תכה כהוגן. אז גימגמת והשתתקת וקמת וחזרת. לא מצויינת, קצת עייפה אפילו, לא נהדרת וחיננית בעבודתה, קצת נרגשת ומיותרת בהרגשה.

אבל את נאהבת, יודעת שכל אלו הן מכות בדמיונך, לא שקרו כלפיי חוץ ובכל זאת- כל אלו באות כדי לכאוב אותן. אבל לא להשאר בהן. כי אין מכות על אהבה, יש מכות על חנפנות. אז תורידי ראש כשאינך מסוגלת ואל תשחקי את עצמך תמיד נהדרת- את קצת חלשה לפעמים, קצת לא מבינה מה רוצים, קצת מגמגמת, קצת מפחדת.

ועדיין ואולי אפילו בגלל זה- את תמיד נאהבת.