נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

בישבה בתנוחת "אני רק שתי דקות בפלאפון" נשארתי כמעט רבע שעה וזה היה כל כך אירוני שהיד השנייה שלי עם השעון המתקתק ישבה לי ממש על האוזן. תיק-תק-תיק-תק-איזה בזבוז זמן קטנטן יצרתי לעצמי כאן?...

אז נזכרתי באחר הצהריים ההוא שאמרתי לעצמי, "את לא יכולה להתנהג כמו ברווזה, לאכול כמו ברווזה, לדבר כמו ברווזה ולקוות להיות יותר מברווזה..."

אני זוכרת איך אז נפלה בי הבנה על תקופות קטנות בהן אני בטעות נופלת למקום של ציפיה גדולה, משחקת בין מחשבות ולצערי- לא מצליחה להעמיד אותם נכון בפועל עם חיי. 

שיגרה שמעייפת ושינוי בזמינות הכלים.

אני לא מזלזלת בקושי של עצמי, זה הקושי שלי ואיתו אני עובדת ולתקופה זו- זה הקושי התירוצי הכי מצויין ומתקבל שיכול להיות מבחינתי. אבל, השאלה אם אני מוכנה להסתפק בהכרה בקושי.

או שאני רוצה להכיר בקושי ואז לנסות לפעול מעבר. כי בסופו של דבר- אלו חיי שלי.

והשעון מתקתק לי באוזן, לא כדי להפחיד, אלא כדי להזכיר לי את הקצב.