נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני חושבת שאני כבר מזהה את הרגע הזה, קצת מתפללת בטעות לא כמו כל בחורה שזה לא מה שאני חושבת.

אבל אני מזהה את הרגע הזה, זה מתחיל ממבט שפירשתי בטעות בצורה הנכונה וממשיך לשאלה תמימה

ואז אני מתחילה לברוח וההוא בא עם השאלה האמיתית. ואני צריכה באמת להחליט.

כי זה לא שאני בטוחה ש"לא" כי אז הייתי אומרת וזה לא שאני חושבת ש"כן"

אני פשוט חושבת שאני לא רוצה לענות על השאלה. שתשאר באויר, לא קרוב כל כך...

שאוכל למחוק אותה מהמציאות.

ואז יש את המבט בטח שאומר "תצטרכי מתישהו לבחור" ואני יודעת ולא יודעת מתי ולא רוצה לפגוע

ולא רוצה לעשות שטויות בגלל שאני לא מכירה את המערכה הזו. בגלל שאני מונעת את עצמי ממנה.

טוב, זה הוגן, כשלוקחים אומץ לפנות בכזו כנות אני צריכה אומץ להגיב ולא לברוח.

אוחח העסק הזה. אני צריכה לדבר איתה. אני צריכה להגיד לה שלא הצלחתי למרות הכל... אני לא מצליחה.