נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הוא אומר לי לברר את הדבר הזה. איזה דבר?

אה, כן. זה שאני לא מפרסמת יצירות שלי. הוא אומר שזה רק ילך ויגבר. לא יודעת כמה אכפת לי שזה ילך ויגבר.

אמרתי לו שזה לא פחד. "תבררי מאיפה זה נובע".

אם אני לא אפרסם עכשיו את הציור של (*צנזור*) זה כי.

לא אכפת לי מה אנשים חושבים. או לפחות אני לא רוצה להכניס את התגובות שלהם לנקודות האלו בחיי. אני עבדתי לילה שלם על הציור, זה היה אני ואני. אני ואלוקים. אני והמאמץ והאתגר והשאיפה.
והתגובות הן חיצוניות. רגעיות. נוצרו ברגע וייכבו ברגע. אינם שייכים לעולם הציור שלי.
והשמלה שתפרתי לסוכות, טוב, זה כי אני לא רוצה לצלם את עצמי יפה מידי. אני מאמינה מצד אחד שיכול לצאת תמונה יפה מידי ולא רוצה. לא רוצה שיביטו בי עיניים שיתנו לי מחמאות שאינן שייכות לי. אני לא יודעת, לא רוצה להיות עוד השראה של עיניים, אני רוצה להיות השראה של לב.

"אני כן מצלמת. את התהליך בדרך כלל". זה היפה בעיניי. זה מה שאני מאמינה בו.
לא הציור. לא השמלה. אלא אותי רוכנת בתנוחה קשה מעל דף. אלא את מכונת התפירה שלי עומדת מלאה בערכה. את זה אצלם. זה חשוב לי. זה יפה בעיניי.