נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אני רוכבת ועפה גבוה בשמיים, ואומרים לי לא לרחף, אבל איך אפשר שלא. איך אפשר שלא לנצל כל רגע של ניתוק מהקרקע?

כי אז בקרקע שואלים אותי שאלות קשות והתשובות שלי ארוכות מכדי להשביע שואלים.

אני אדם כזה. אני יודעת. ומשתפרת ומשתכללת במידת הרולטה שהכנסתי את עצמי אלייה. אבל אני תמיד חוזרת לנקודות מזכירות... השאלות של איפה אני עומדת ומה אני רוצה. השאלות של כמה פנימה וכמה החוצה והאם אי פעם יכאב לי החנק.

גבולות. גבולות. גבולות. כואבות לי העיניים והאוזניים מזה.

ואני לא רוצה לפרוק. כי אלו לא הגבולות. זו אני שאוהבת לפרוץ.

זו אני שחומדת במטרות. זו אני תמיד שם בסוף המסלול, גם אחרי שהפלתי את כל האחריות על כל מורה, הורה או אל- בסוף זו אני שם עומדת בשילוב ידיים ומביטה בי בחיוך, "כאילו שלא ידעת".

וכולי שואפת. וכולי מותשת. 

ונראה שעשרים וחמש יום בחודש אני פועלת וחמש ימים מקבלת גמול. עד הפעולה הבאה. וזו חלוקה הוגנת. 

עובדים קשה. 

הנחמה שלי היא שודאי אני לא רואה דברים כפי שהם נראים.