נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

פתאום אחרי חצי שנה הבנתי מה היא ניסתה לומר לי...

לפעמים כל כך קשה לך לראות את הכוחות שלך, לפעמים אתה לא בטוח אם אתה מה שאתה חושב שאתה או שזה כולם ככה.

אמרו לי את זה היום, איך לא האמנתי לזה כשהיא זאת שאמרה לי?

אולי זה לא היה הזמן להבין דברים עמוקים, ועכשיו,אחריי הרבה זמן עם עצמי הפעם השנייה, ממישהו אחר נשמעת אחרת.

דברים שאני שומרת לעצמי, שרק אני אבין פתאום...

זה המקום שלי, חשבתי. זה. המקום שלי. החלטתי.

זה מסובך להסביר רגשות רוחניים. רגשות של אהבה, דאגה עצומה והבנות כואבות אבל בונות.

פתאום עכשיו, במקום אחר, בזמן אחר... פתאום עכשיו אני מבינה מה היא אמרה.

היה
הייתה ילדה קטנה שהסתובבה בשדה הרחב.

הילדה ראתה
ורד יפיפה, אדום ומבריק. היא דמיינה כמה תשמח אם יהיה שלה "אהיה הילדה
המאושרת בעולם" חשבה.

הילדה
הקטנה קרבה אל הורד ביד חשופה וקטנה ושלחה את ידה ליטול אותו ממקומו, אצבעותיה
החלו לעקצץ בהתרגשות.

אך אבוי!
היד שלה החלה לפתע לכאוב, מיד היא חטפה את ידה אליה והביטה בה. טיפות דם קטנות נטפו על
אצבעותיה.

אלו היו
קוציו של הורד שפצעו אותה... היא הביטה באכזבה ובכאב בידה המדממת מעט.

"לא
נורא" חשבה בליבה  "אנסה בפעם
הבאה"

ביום
השני היא חזרה לשדה מאושרת וצוהלת, ליבה התמלא שמחה למראה המקום הפורח בפרחים כל
כך יפים

ללא שום
כוונה, עינייה התמקדו באותו הפרח האדום היפה, בורד.

ידה כבר
החלימה, אם כך לא יקרה  מאומה אם תנסה לקחת
אותו שוב.

בפעם
השנייה היא שלחה אותה במעט חשש שהתפוגג ברגע למראה יופיו של הורד.

שוב, ידה
נחבלה וכאב התפשט בה.

כך, פעם
אחר פעם היא חזרה  לשדה וכל פעם בחשש גדול
יותר ובחשק מופחת ניסתה ליטול את הפרח ממקומו.

בעונת
החורף השדה כבר נראה פחות פורח ומפתה אז הילדה הלכה לחפש מקום יפה אחר.

עברו להם
שנים והילדה התבגרה, כעת היא הייתה מסתובבת במקומות אחרים ורחוקים, היא אהבה את
הנופים שהיו לנגד עינייה ובכל שאיפת אויר התמלאה גאווה.

יום הגיע
והנערה הבוגרת רצתה לחזור להביט בשדה שנהגה להסתובב בו בקטנותה, לאחר כמה ימים של
הליכה היא הגיעה אליו וחיוך קל עלה על שפתייה.

השדה היה
מרהיב ביופיו, כיאה לשדה בתקופת האביב, הפרחים פרחו והציפורים צייצו בקול הכל נראה
כל כך יפה שכמעט והתעלמה מהורד היפה שפרח לו מחדש.

כעת הורד
היה יפה כל כך, תקופת האביב חידשה אותו והוא בלט בצבעו החלק.

היא קרבה
אל הורד וישבה לידו, לא נגעה בו. רק הביטה בו.

אותה
הנערה שהייתה פעם ילדה, עכשיו יודעת מה יקרה אם תנסה לקטוף אותו "ללא ספק, לא
אעשה זאת" הייתה בטוחה, אבל היה בתוכה קול קטן שכאילו קרא לה "רק תתקרבי
מעט, תיזכרי בילדה הקטנה שהיית" אבל היא ידעה שאם תתקרב מעט היא עלולה להדקר.

היה
הייתה ילדה גדולה שהסתובבה בשדה הרחב.

היא ידעה
מה לעשות אך משהו הפריע לה להוכיח לורד שעכשיו היא בוגרת ויודעת שאסור לה,

ההתלבטות
הנוראית בערה בה, אז היא לא נשארה שם, היא הלכה משם.

יכול להיות שכאשר אתה מאוכזב מעצמך נראה לך כאילו גם הסביבה מגיבה באכזבה?

ויכול להיות שאכזבות גוררות אכזבות?, מן הרגל להוריד מערכך..?

"ערב טוב" הוא עמד בכניסה בחיוך. גופו היה היפראקטיבי מה שהעיד במיוחד על בעיה בריאותית כנראה.

לרוב אני לא מרשה לעצמי לנעוץ מבטים באנשים, זה סתם לא מנומס. אבל היה בו אור כלשהו, למרות בגדיו המוזנחים מעט וזיפיו הלא מגולחים היה בו משהו מיוחד שלא יכולתי להפסיק להביט בו.

הוא נישק את המזוזה בתנועה מעט כושלת אך הכוונה שבדבר כמעט ופרצה החוצה.

תמהתי מאוד איך אף אדם בחדר לא שם לב אליו, העיניים הירוקות המחייכות שלו היו כמעט בלתי נמנעות, ה"ערב טוב" שאמר ברעד ובחיבה אמיתית היה כל כך ברור והרצון למעט יחס היה אמיתי. חייכתי ב"ערב טוב" הלוואי ויכולתי לעשות יותר.

הוא חיכה שהאחראי על ההכנה של הסנבידצ'ים יפנה אליו כמו שפנה לכולם, אבל לא. זה הרגיש כאילו הייתי היחידה שיכלה לראות אותו, לפחות לי זה הרגיש כך.

הוא המשיך לחכות ולפעמים קצת ביקש ממנו. אבל לא היה אף יחס.

הוא הוציא מהתיק ברשלנות נוראית בקבוק שתייה ולגם והתקווה שהוא יפנה לא נמוגה.. היא עדיין הייתה בו.

לאחר ששתה הוא הביט סביב, עיניו נראו קצת פחות שמחות. הוא החזיר את הבקבוק ומלמל לעצמו "אם אף אחד לא רוצה לעזור לי..." ויצא. ברגע שיצא מהמקום עלה בי עצב.

המקום המשיך לפעול כרגיל כאילו לא נכנס או יצא ממנו לפני רגע אדם.

פתאום המקום היה פחות מואר, ועלה בי כאב.

הוא היה  מיוחד, וחבל שלא הייתי אחת מהעובדות שם ויכולתי לתת לו מעט יחס או לפחות שירות.

למה, למה קשה לנו להביט אבל באמת להביט באלו שמגיע להם היחס?

למה יש "אנשים שקופים" ??