נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הבנתי שהחצאיות נהיו קצרות יותר,

והחולצות כותנה הישנות מתחילות לשעמם אותי.

שנמאס לי ללבוש לכל חולצה שנייה שלי שרוולון,

והנעלי סניקרס גם הן התחילו לשעמם אותי...

בקיצור נראלי שקלטתי שבא לי שוב רענון בארון.

שינוי סגנון. 

והפעם לא אכפת לי שאני אצטרך להסתובב שעות עד שאני אמצא בגד מתאים במקום להתפשר,

ולא אכפת לי שיעלה לי קצת יותר יקר(טוב, האמת כל עוד זה מהכסף של ההורים אז כן אכפת לי) 

וגם שאצטרך לצאת מהעיר ולא להסתובב בחנויות הרגילות.

בשבוע הבא אני אתחיל חוג תפירה ככה שזה אולי מאוד יועיל לי גם בלי קשר לאהבה שלי לעיצובים.

אז אם כבר קראתם והגעתם עד לפה והשתעממתם מהשיתוף הלא קשור לחיים הזה אשמח לעזרתכם.

שבוע הבא בעז"ה בתל אביב :) חניות מומלצות כלשהן?

תודה למגיבים המגניבים!

מאז שאני בפנימיה הכל שונה כל כך.

ימי חמישי פתאום מרגשים יותר, ימי ראשון בבוקר קשים יותר ומזכירים לך שצריך לקום מוקדם כדי לנסוע לעוד שבוע.

בתחילה חשבתי שאצטרך ממש לשרוד כל יום ויום. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן לחיות את הימים מאשר לשרוד אותם.

לקח לי תקופה קשה כדי להבין שזה באמת המקום בשבילי.

תמיד נלחמתי, צעקתי בתוכי שזה לא בשבילי ולצערי התנשאתי בתוכי על הדרך השונה.

לפעמים גם נפלתי, בעיקר הסתגרתי ונגררתי בשקט. השליתי את עצמי שאני מפסידה המון בזמן שאני "סגורה" בפנימיה מוזרה.

יום אחד נתלש ונקרע לי דף שתוכנו מלא במילים מיואשות מתוך רגעים קשים, התכוונתי לסדר את זה אבל אז חשבתי, אולי באמת הסוף להסתגרויות?

אולי הגיע הזמן לתת ללב הזדמנות להפתח לדברים אחרים, לאנשים אחרים...

קרעתי את הדף לגמרי מהמחברת. אחר כך נגלה דף חדש. וכך גם בחיי...

עברו ימים בהם למדתי קצת את סגנון החיים החדש, את כל עיניין ה"יחד", את העובדה שיכולות להיות לי "אחיות" לדבר איתם, טעמתי מהמעט של לחיות בפשטות ובאושר.

הגיע חמישי אחד שבו נסעתי הביתה, חברות מהעיר הבינו שאני באזור וכל כך רצו שאני אגיע לאיפה שהם.

כשהגעתי לאט לאט דברים היו מוזרים לי.

היו הרבה שתיקות מביכות, נראה שניסתי ממש לסחוט נושאים משותפים או לפחות לעורר את החברות שלנו, כשהבנתי שאני מרגישה לא קשורה, אני מרגישה שונה בסביבתן החלטתי לעזוב בנימוס. עשיתי כאילו הכל כרגיל, גם הן. אני מנחשת שברגע שעזבתי לכולם עבר בראש אותו הדבר.

"זה נגמר?".

אני לא יודעת אם אי פעם הרגשתי כל כך כאילו אני לא מכירה אותן, אולי זה תמיד היה ככה ורק עכשיו כשאני רגילה לשיחות מלאות תוכן זה נראה רק לי כשתיקה.

ויתרתי על להגיע מיד הביתה בשביל ללכת לראות אותן, אבל בכל שנייה הרגשתי חרטה. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן, שאני במקום שאני נדחפת אליו.

רק אז נזכרתי בשיחה שלי פעם עם אבא, עוד כשהייתי נלחמת בתוכי בכל עיניין הפנימיה (למרות שאני זו שבחרה בזה) שאמרתי לו שאני יוצאת עם חברות לקניון והוא שאל "מה? את עדיין בקשר איתן? זהו, יש לך חברות חדשות" וכל כך כעסתי על המשפט הזה ואמרתי שהחברות בינינו לעולם תיפסק ובתוכי אמרתי שהבנות שבבית ספר החדש ממש לא הולכות להיות חברות שלי(כמובן שטעיתי). רק אז הבנתי שאולי הוא צדק, למרות שאמרתי להן שאני עוזבת את בית הספר, לא אותן. לא ידעתי כלום.

הייתי חייבת לספר לאמא על התחושה המוזרה של חוסר ההכרה בהן, של חוסר החיבור הפתאומי. והיא הבינה, היא אמרה לי "ככה זה בחיים. אנשים מחליפים בחיים שלהם חברות כל הזמן".

הילכתי לי ברחובות העיר לבית אחריי כמה ימים בפנימייה, כן, זאת העיר שלי, שכשנכנסים אלייה מרגישים כמו בניו יורק לעומת היישוב הקטן והסגור שבו אני מבלה את רוב ימי השבוע שלי.

השינוי מידי שבוע מתרנגולים וכלבים לפרסומות וקניונים נותן לפעמים תחושת רענון קלה.

צעדתי לבית ובראש שלי סדר היום שבטוח שלא אעמוד בו ואשבור אותו בחרישה על "איך פגשתי את אמא" ובדרך ראיתי דף מסכן על הרצפה.

כמו כל אזרחית טובה התכוונתי להרים אותו לפח. אלא שאז ראיתי עוד אחד. ועוד אחד.

איזה קטע... כולם אותו דף.

מן הסתם שאני לא אתכוון להעביר מטטא על רצפת הרחוב כי כמה דפים מפריעים לי בעין, אבל מה שיותר הפריע לי בעין זה מה שהיה כתוב על הדף.

זה היה עלונים ופתקים של מפלגות שמעודדות לבחור בהן.

כן, מישהו שצריך לפרסם את אותה הקבוצה פשוט שפך עשרות פתקים קטנים על הרצפה.

ואז ראיתי את זה שוב ושוב, של כל מיני מפלגות.

כמו כל ילדה קטנה שמרגישה שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה כשהגעתי שאלתי את אבא מה הקטע? ועוד בחלומי אני רואה עתיד יפה כזה שבו כל מפלגה שמשחיתה או מלכלכת את הסביבה לא יכולה לרוץ לבחירות (חה), וכמו שכבר ציפתי אבא אמר בפרצוף של "נו טוב..." שזה ידוע והם מנקים אחריהם.

אבל ידעתי שאותם אנשים שזרקו חבילות דפים פה ושם לא באמת יחזרו במיוחד כדי להרים אחריהם, אלו המנקי רחובות שיעשו את זה, אותם המבוגרים שמרוויחים גרושים בכל יום על עבודה כל כך קשה.

לא יודעת, קשה לי לחשוב שהדברים הקטנים האלה ברורים מאליהם.

סטטוס שכתבתי בפייסבוק בעקבות כל כך הרבה תגובות שליליות וויכוחים בין אנשים על השמועה. אני לא אפרט כי אני בטוחה שרובנו נתקלנו בהם.

"לפעמים השוק מאובדן של אדם כל כך מיוחד גורם לך להתחיל לחשוב ללא סוף על כל מה שהיה נראה לך ברור מאליו...
רב גדול עזב את עולמנו ואני מרגישה זכות גדולה על כך שחייתי בדורו, וההמשך של עבודת ה'

גם במצבי ערעור אמונתי או כאב לב רק מוכיח לנו שאין שלם מלב שבור, שבתוכנו אנחנו יודעים ומרגישים את הקב"ה למרות המשבר...
יותר מכך אני לא חושבת שזה עיניין לעירוב פוליטיקה או אמירות כלשהם לאחר שאדם כל כך גדול עזב אותנו,

גם כי אף אחד מאיתנו לא צריך להעז בכלל לראות את עצמו ברמת שופט לרב ובייחוד כי יש כאלו שלרגע שכחו או אפילו לא ניסו להיזכר

בכל הטוב שעשה למעננו, וכמה אנשים לקח תחת חסות, הרגיע וחיזק...
אני לא יודעת הרבה וכמעט לא יודעת כלום,

אבל אני חושבת שעכשיו אנחנו צריכים הכי הרבה להתחזק

ולהמשיך בדרך שהרב סלל לנו אחריו ולא להתעסק בדברים טפלים שכמעט משכיחים מאיתנו את מה שבאמת חשוב.

ותמיד תמיד לזכור שבתור יהודים אנחנו צריכים לחזק אחד את השני ולא להלחם אחד בשני.
בעז"ה שנזכה לשלום בינינו קודם כל, ואז לעבודת ה',

כל אחד בדרכו שלו מתוך אהבה ואמונה אמיתית בקב"ה שהוא עושה הכל כדי שיהיה טוב לילדים שלו."

נ.ב לעורכים: מן הראוי לכתוב "הרב עובדיה נפטר" ולא "מת". 

אין לה פנים לבקש סליחה, אז היא מצדיקה את עצמה ומאשימה אחרים...

שבת שלום אנשים שאני אוהבת.