נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אבל משהו חסר לך ואתה לא מצליח לזהות אותו

אוכל לא מספק את צרכיו, והערבול בבטן די מבלבל

אולי זה הביטחון שחסר? 

אולי יש את הצורך שמישהו ימלא אותך בנשימה שלו..

וזה יכול להיות רק המעבר. מבלבל כהרגלו .

אבל נופלת עלייך עייפות מצטברת ואתה הולך לישון בתקווה שהלילה והחלומות יספקו את מה שחיפשת.

מן תחושה שכזו, הרגשה שכזו, של אהבה

 מרגשת ומחייה.

ולא בגלל אמיתותה,אלא בגלל הזכרתה.

(להחזיק את התינוק ולהיות מסור לו),

לחייך ורק בגלל שגם "ההוא".

מן תחושה שכן מוכרת,

כזו שחובה לחוות,

כזו שמזכירה חדשנות והפתעה. וכמו שהיא באה כך גם היא הולכת.

ריגוש הוא לא לתמיד, הריגוש לא מבטיח.

כשכלום לא נראה "כזה" חשוב לעומת רגעים,

כשאכזבה הופכת לצחוק, והמועקה לכיף,

דברים לא ברורים כשיש מישהו לא ברור בסביבה.

ועכשיו זו התחושה של הלילה, שישאר בו טעם הלוואי

זיכרונות קטנים יציפו, אולי גם קצת דמיונות.

והלב מפחד שאולי ישנם דברים גדולים ששכחתי בזמן שנרגשתי,

דברים שאזכור מחר.

אבל מחר לא חשוב,

יש לי לילה ארוך ודי ברור

והוא מה שאחווה עכשיו.

לפחות עד מחר.

(ואוו איזה כיף לעדכן שוב ככה אחריי תקופה ארוכה)

לפעמים כל מה שאני רוצה זה שיהיה פה מישהו שיתן לי יד, יחבק ויבטיח לי שהפחד הוא לא אמיתי, שהפחד הוא רק הדמיון שלי...

טוב-

רכבתי אתמול בבוקר עם אחי באופניים על הטיילת של הים.

הלכתי עם חברה להופעה שווה שממש עשתה לי טוב ולא אריך בפרטים מסיבות אנונימיות.

דיאטה זה כיף :)

דיברתי בוואצאפ בהקלטות עם חברה ממש ממש טובה בערך ארבע שעות בלילה עד שנפלתי לתרדמת.

אני שותה הרבה.

כאילו מים.

נגמר לפלאפון שלי הסוללה

אני פחות מלחיצה את עצמי עם תוכניות. למדתי לזרום ולשחרר

קניתי קרם פנים סופסוף

שמעתי עכשיו את סבתא שלי בפלאפון ולשם שינוי זה היה נחמד.

החדר שלי החזיק מסודר שבוע!

מעיק-

אני בטטה שאין לה כוח לחזור ללימודים

אני לא בטוחה שאני רוצה להדריך כמו שהציעו לי

אני צריכה להשיג ספר באנגלית!

אני צריכה לחסוך עוד 300 שקל כדי לקנות מצלמה

היה עוד משהו ואני לא זוכרת

מאמינה-

הכל יהיה בסדר.

תעשי מה שטוב לך עכשיו.

אל תבהלי מידי מדברים חדשים

הכל בראש

תשמעי מוסיקה טובה

אל תקומי מאוחר מידי

תכבי את הפלאפון לכמה ימים ותניחי אותו למעלה.

תציירי

תתאמצי הרבה ורק אז תצ'פרי את עצמך בהתפנקות ומנוחה. הכי כיף

אל תגידי כל מה שאת חושבת.

תכתבי.

טוב

לא רע

לא נורא

בין שוק הכרמל לנחלת בנימין וספרי שירה

ריח קפה, בדים, חורף ושמש שוקעת

בין עמוד בתל אביב לבית בדרום

כשהכל בסדר אז לא נורא, אין מטרה

הכי אמיתי הכי כנה וללא הגדרה

ואתה לא בטוח אם אתה מספיק מלא מה"טוב. לא רע. ולא נורא"

אני מאוד נמשכת לתקופות הישנות, לקריאה עליהם לתמונות ואומנות מאז, לשיעורי ההיסטוריה..

זה תמיד נשמע לי כאילו אומנם לא הייתה שם פמניסטיות אבל הנשים לא היו צריכות כבוד מהגברים, הן ידעו לכבד את עצמן.

אני לא רוצה לומר שיש לנו דור דפוק כי אנחנו דור נפלא, אבל איבדנו קצת את הפואנטה

מרוב מלחמה בלהיות מה שאנחנו רוצים שכחנו קצת מה רצינו. 

אני רוצה להיות אישה שמכבדים אותה 

אני לא רוצה להלחם לקבל את היכולות של הגברים כי זה לא אני. 

אני כן רוצה שאת היכולות שיש לי יעריכו.

פעם אישה הייתה לפעמים מתבזה בעיניי גברים בהיותה אישה

אז החלטנו להלחם על זה שיקבלו את הנשים 

ועשינו את זה בדרך שבה "שחקנו" את הנשיות שלנו. אז מה קיבלנו מזה?

על מה אנחנו נלחמים?

הרגעים הכי מתסכלים ודכאוניים צריכים את הזמן שלהם ואז מגיעה הפצצת הבנה, וזה כמו במבוק שלא מבינים למה כלום לא זז למרות כל ההשקעה והשיטות  ורק אחריי הרבה זמן הוא בבת אחת צומח בטירוף, לא יודעים מאיפה זה מגיע אבל זה מתוך התיסכולים ומתוך הרגעים האלו.

הכתיבה זו הדרך שלי.

אני לא יכולה לשמר הכל, אני לא יכולה לתכנן הכל, אסור לי לתכנן הכל!

אני צריכה לפעמים להבין דברים ולתת להם לצוף בתת מודע בלי לתפוס אותם חזק ובלי לדרוש שיהיו ברורים,

יום אחד עוד דברים יתחברו אליהם.

ואולי לא.

אבל למדתי שאסור להחזיק חזק מידי, אסור להלחם שהכל יהיה לפי התוכנית. אולי צריך לפעמים לתת לחיים לעשות לך את הבחירות,

ולא להצמד לסטיגמות,

ולא להתסכל תמיד על התמונה הרחוקה.

לשלוט על התמונה ולא לתת לה לשלוט בך.

לא להסתכל רחוק מידי.

לא לתכנן הכל.

עונה 4 פרק אחרון. 

הסברת לי הרבה...