נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

זה לא בסדר.. יש אנשים שאני לא רוצה בכלל לאהוב, לא רוצה להכניס לעצמי דמיונות ריקים לראש, הרי בכל מקרה אני לא רוצה את הקשר שאני רוצה. אני לא מרשה לעצמי.

אוף. הם טובים מידי.

כולם טובים מידי בהתחלה...זה יעבור. די . זה יעבור.

"תקשיבי, אל תוותרי עליהם, המקום הזה שאת לא יכולה להכנס אליו-צריכים אותך הכי הרבה"

********************************************************

הבטתי במרפסת.  הייתה נערה, קצת גדולה ממני, בשיער בהיר פזור ומעיל. רצה עם הכלב שלה במדרכה ברוחות של החורף.

וכל כל קינאתי בה, כמה חופשייה. חייכתי. ודמיינתי את עצמי במקומה.

במגרש הכדורגל הערכתי את אותם הנערים שהגשם לא הכניס אותם הביתה, שהמשיכו לרוץ מלאים במים,

הופכים את התירוצים לסיבה.

אותם האנשים שאתה לא מכיר ובמקרה נפגש איתם ובמשך כל ההיכרות אתה רק מתפלל שהלוואי ותחליפו עוד מילה או שניים והלוואי ותתני את החיוך הנכון והלוואי ובמקרה תגלי שהוא במקרה חבר של אחיך או שהיא עובדת עם אמא שלך והמילים האחרונות לא יהיו כל כך חורצות וחותמות את ההיכרות.

אבל זה לא ככה, 

זה תמיד האנשים שמצחיק ונעים לידם, אבל הם רק זמניים שכאלו,

הוא רק החייל באוטובוס שהסיכויים שתפגשי שוב קלושים למדי

והיא רק אותה המוכרת בשוק שממש קולטת את הראש שלך 

או החבר של בנדוד שבמקרה רק הגיע לעזור במשך האירוע

והמחשבה שהם רק אנשים באמצע הדרך מציקה,

ואת חושבת- אולי פספסתי?

אבל אחר כך את מסבירה לעצמך, שאנשים באמצע הדרך הם אנשים שנצטרכת להם לרגעים מסויימים

אנשים באמצע הדרך הם נורא זמניים 

ואולי את חייבת להסתפק

כי לא בטוח שאת צריכה אותם מעבר,

ואולי הם לא טובים לך מעבר.

אבל אל תשכחי שיש אנשים שימשיכו איתך בשביל,

וכרגע תתמקדי בהם. 

בכיתי כמו ילדה קטנה וזה מעצבן שאף פעם לא מבינים מה הסיבה לבכי שלך, כי אני לא בכיתי בגלל שהשקעתי את כולי ובסוף כלום לא קרה,

בכיתי בגלל שבזמן שניסתי להבין מה קורה סביבי ולהרגע איכשהו כל העולם קפץ עליי בשאלות.

וזה היה מלחיץ.

ורק רצית לבעוט במשהו.