נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

האם את כבר תקבלי את האומץ

לתת למישהו לדבוק בך

ולגרום לך להרגיש.

מבלי לברוח אל הקצה השני

כשתחשבי שיש סיכוי

שאת תפגעי.

האם את מוכנה להסכים לו

להיות הסיכוי

שתפגעי.

"תשמרי עליה... היא מדריכה מצויינת" הוא אמר לה לפני שהלך. קרא לי "מדריכה" למרות שעדיין לא קיבלתי את התואר.

***************************************************************************

אינני יודעת כוכביי,

הרשיתי לעצמי קצת יותר אבל לא פרקתי עול ולא עברתי גבול,

ובכל זאת איפשרתי לעצמי קצת יותר.

נפתחתי ודיברתי איתו והכרחתי את עצמי להתעלם מאיך זה נראה מהצד כי אני יודעת איך זה וזה מה שחשוב.

והיא לא ציפתה ולא הייתה ביקורתית וזה הרגיע לדעת שלא עשיתי טעות.

הוא קרב צעד, וכשאמרתי לו שיבוא עוד הוא עשה עם עצמו עבודה פסיכולוגית מדהימה וקרב עוד אחד.

לא האמנתי לו שהוא מפחד להכנס לשם. אני מודה. אבל האמנתי לו שבגללי הוא נכנס.

הייתה אוירה פסטורלית אבל לא מאיימת.

"את לא מבינה בכלל מה עשית" הוא אמר.

ולא הצלחתי לפצח אותו.

אבל הרגשתי אותו.

ובטעות אני לא מצליחה להתעלם ממנו.

רציתי לשאול אותך מה את רוצה, אבל אין טעם כרגע.

את מלאה בזה.

ברחבת היאוש מתנועעים להם כל המטרות ללא הדרך,

שם הדיי-ג'יי שם שירי עבר ועתיד

וגם שירים שאינם שייכים לנוכחים.

במרכז הרחבה מרקד לו בעל ההצלחה הגדול מכולם,

שבא והולך ושאינו נדבק שם.

כשכולם תולים בו את עיניהם 

ושואפים לזוז כמוהו,

אז מחליף הניגון לקצב אחר.

קצב ממית.

שלא נותן שום חשק אפילו להתחיל.

ויש את אלו ששותים שם הרבה,

אפילו לא התחילו לרקוד מעולם,

רק הגיעו "לנסות" כמו כולם.

והם יושבים על הבר כבר שנים.

צריך איזה אדם שיבוא וישבור את כל המועדון הזה,

או נשמה גדולה של כולם יחד,

שכבר נמאס לה לרקוד בכל הכוח ולהקיא בבוקר.

צריך שמישהו ינפץ את הכוסות,

יפיל את העמדות ויגיד לכולם-

לעזאזל איתכם! זו הרחבה שלכם שמתנפצת פה! לא של בעל האולם!

ואז אולי יינצלו כמה שבחרו בחיים,

כמה שמעדיפים לעשות חצי מציאות 

מאשר חלום שלם.

אלו שלא רק מביטים בחלונות, אלא גם יוצאים החוצה.

והם ילכו יחד משם

ויהיה להם קשה. קשה מנשוא...

והם תמיד יזכרו בריקוד האחרון שהבטיחו להם

וישאלו אם הוא קיים

ומה שאר הרוקדים עושים עכשיו באולם המנופץ.

חלק ימחק מהתודעה את הגועל

ויחזור על צעדיו

אל הזוהר הממכר.

הריק מתוכן.

הקל.

הקשה מנשוא.

וחלק ימשיך בדרך,

יפול, יבכה, ישמח

יצווח, יטפס 

וירד 

ולא ידע מה הסוף

אבל ידע שישנה פה דרך

והוא לא מסתובב במעגלים

כמו באותה הרחבה.

אוי לעזאזל... 

עוד כשהעניין היה לי בראש לא הייתה לי מטרה נעלה מעבר ללהיות היכן.

וכשהייתי הבטתי בכל מה שיכול היה להפעים אותי יותר מתמיד,

גדולה, מכה ושעמום ולא הייתי מוכנה לתת להם את הכבוד המטופש להתרגש מהם.

כי הייתי רק להיות. ולקבל מבלי להחליט.

וכשצעדנו בלילה מאוחר וכבר לפנות בוקר מבלי לשים לב,

דברים זזו והצד החברתי שלי הושפל.

ולא היה אכפת לי בכלל, או יותר מידי. או בכלל.

וכשהוא אמר בין כולם שהוא מתקדם אל הים

כמעט ואמרתי שאצטרף, אך הנחתתי את חוסרי

ואמרתי לי שלא כולם מסוגלים לקבל אותי כמו שטיבעי לי

ואיני רוצה לא לפגוע בהם ולא בי.

אז שתקתי. 

אבל שמחתי שהיה לי ברור שרציתי ללכת אל הים.