אמא שלי ראתה את תקציר הספר שקראתי כל השבת שעברה (בת העשן והעצם, למי שמכיר) והזדעזעה.
העיניין הוא שקשה להסביר לאמא שכשכתוב שהיא מתיידדת עם יצורים שהם חצי חיה חצי אדם הדימיון שלי לא נוטה לדרקון מזיל ריר מרושע שרוצה לטרוף את קארו (הדמות הראשית בספר) ובנוסף לכך מדבר איתה צ'כית. לא.
אני דמיינתי דווקא פינצ'ר חמוד בעל זנב מקשקש שמזיל ריר על גלידה ומדבר רק עברית ברמה גבוהה... טוב , זה לא מדוייק. פשוט דמיינתי את האיש זאב יותר אינויישה.
בכל מקרה! ( חופרת שכמותי)
אמא שלי החליטה שאני צריכה לדלדל (היא אמרה "להפסיק", אני שינתי מעט לטובתי.) בספרי פנטזיה שמדברים על ערפדים, נפילים, חיות טרף וכ'ו...
למרות שאני לא חושבת שזה יהיה כל כך נורא אם אני יקרא כמה ספרים על פנטזיה ודימיונות (לא שאי פעם האמנתי בזה), אני חושבת פשוט שהכתיבה בהם יותר מתאימה לסגנון שילדי נוער אוהבים לקרוא וילדי נוער אוהבים לקרוא שטויות שחבוי'ה בהם מציאות שולית שהיו רוצים (כמו נערה בבית ספר למשחק, נער שקט שיש לו חוש הומור, מישהי עם חברת אמת או סתם מישהי שזכתה לה בנסיך שלה) ולא דווקא מתמקדים בפנטזיה ובחיות פרא שמופיעות שם.
טוב, לפחות לדעתי, תקנו אותי אם אני טועה.
אז בגלל שאמא שלי ביקשה מי אני שאתעקש איתה, אני בטוח פחות מבינה ממנה.
החלטתי להפסיק עם הספרים האלו (ונמנעת מלהמשיך לראות יומני הערפד. אני אהיה חזקה) והבעיה היא... עכשיו קשה יותר למצוא ספרים טובים לקריאה.
ספרים שאני אצליח להתמכר אליהם שבת שלמה.
ואני מנסה לחפש ספרים שמצד אחד לא ישעממו ומצד שני לא מדברים על מיתולוגיות ושיניים (מוזמנים להעיף מבט ברשימת הספרים שיש עליהם קו לאלו שכבר חצי שנה מתגלגלים להם בצד הבלוג ומחכים לשינוי)
העיניים שלו העבירו בה הרגשת חמימות והיא בקושי שמה לב שהוא רכן אליה מעט, וגם כמעט לא שמה לב לכך שהיא צמצמה את הפער בין שפתותיהם. היא הרגישה את נשימתו על אפה ואת אצבעו העוברת על לסתה הם היו קרובים יותר מתמיד אבל אז היא רק התרחקה ואמרה "אני צריכה לחזור".
שי שתק והנהן. הוא לא שאל כלום, רק עזר לה לעבור מעל סלע גדול רגע לפני ששמעו קול ירייה פוצח את האויר.
שיר שפשפה את עיניה בסינור מהשמש שחדרה אל חדר המלון ולמיטתה.
היא התיישבה על מיטתה לאט והביטה סביב בחדר ובתום שישן בשלווה, רק אז נזכרה שהיא לא בבית.
השעה הייתה 7:00 בבוקר, שיר כבר התרגלה להיות הילדה בבית שקמה בשעות המוקדמות, היא לא אהבה לקום בצהריים וכנראה שההרגל השפיע עלייה גם ללא עזרה של שעון מעורר.
החדר היה גדול עד כדי גיחוך, המרחק בינה לבין מכונת הקפה היה מרחק שהעצלנים שהיא הכירה היו מוותרים עלייה וחוזרים למיטתם.
היא לא אהבה את הטעם המר של הקפה, אך הרגישה שהיא חייבת משהו שיעורר אותה, היא הרגישה את העייפות של הלילה מצטברת בה.
רק כשהעבירה את אצבעה בין הכפתורים כמו ששי הסביר לה ביום הראשון, היא נזכרה בכל מה שקרה בלילה אמש.
"אתה בסדר?" שיר שאלה בכניסה למבנה המלון.
"יותר מתמיד" שי חייך אך היא לא בטחה בחיוך המבלבל שלו.
שיר נשפה מעט בלחץ והביטה בירח שהאירו לצידו כוכבים כמו יהלומים שנתלו בשמיים, היא הכניסה את ידיה לכיסים מהקור ורעדה קלות.
"שיר, אסור לנו לספר לאף אחד מה קרה" המסכה של מציאות נינוחה כאילו דבר לא קרה ירדה משי. כנראה שהבחין בפחד של שיר.
שיר לא ענתה, דבר אחר העסיק את מחשבותיה. איך זה שכאשר היה פחות קר שי דאג לשלוח יד חמה אל שיר ועכשיו כשהקור גובר ושיר ממש רועדת הוא לא מייחס לכך חשיבות.
המבט הנואש שהניח על שיר הסגיר את האכפתיות שלו ורק אז שיר הבחינה בידיו שכבר כמה דקות תופסות את הבטן.
ללא מחשבה מוקדמת או כל אישור שיר הסיטה את ידיו לצדדים וגילתה כתם דם גדול שפשט על החולצה הקרועה.
"נפצעת" היא אמרה הלומת חשש ברעד וכמעט ללא קול. "נפצעת!" היא חזרה והפעם קולה נשמע ברור.
"שיר, עזבי את זה" הוא הזיז את ידיה המוכתמות מבטנו.
"אבל..." היא התכוונה לדבר אך הוא נכנס לדבריה "תבטיחי לי שאף אחד לא ידע ממה שקרה. תבטיחי לי. הפציעה הזאת היא סך הכל מהסלע זה הכל" הוא שוב הביט בעיניה באותה הצורה שתמיד שיתקה אותה, היא ידעה שאם תרצה אי פעם להתעמת מולו בדברים היא תצטרך לדעת להתעלם מהמבט האמיתי והעמוק שהוא משדר לה. "אוקיי" היא מלמלה וכשהוא הוריד ממנה את עיניו היא התחרטה ששוב ויתרה כל כך מהר.
"כדאי שנכנס. קר לך" הוא אמר אך שיר נשארה במקומה, ידיה שלובות ורעודות.
היא הביטה בשתי נערות שחלפו על פניהם ותהתה אם הן צוחקות ביניהן או שרוצות ששי ישים לב שהן באזור, רק כאשר אחת מהן נתקלה "בטעות" בשי וצחקקה בבקשת סליחה שיר הבינה שהיא לא טעתה, שי הוא מעולם אחר, עולם שעדיין פחדה לגלות אם הוא קיים.
הצלצול בפלאפון של שיר הזכיר לה שאמא שלה מחכה לה מודאגת בחדר, איך שוב יכלה לשכוח למהר?
ללא אף הפצרה נוספת של שי, שיר חלפה על פניו של השומר ונכנסה למבנה כששי בעקבותיה.
שי ליווה אותה לחדרה שבקומה השישית
"חכי רגע" שי תפס בזרועה של שיר רגע לפני שנכנסה לחדרה.
"אני מצטער" הוא אמר ובאמת נראה זיק של צער בעיניו.
"על מה?" היא שאלה וכשלא ענה היא קרבה אליו והפעם היא זו שהביטה בעיניו "על מה, שי?" היא חזרה על שאלתה.
חיוך עצוב עלה בפניו "זה לא חשוב..." הוא אמר ונשק לראשה אך לא המיש את פניו ממצחה, כאילו לא רצה שתראה את עיניו "פשוט תסלחי לי" הוא אמר, ליטף מעט את שערה וחזר למעלית.
שיר לא הסיטה את עינייה מהמעלית עד שדלתותיה נסגרו והעלימו את שי.
היא ידעה, הוא לא ביקש סליחה שוב על כך שהוציא אותה מהמלון בזמן סכנה, הוא לא הצטער על שהשביע אותה ואפילו לא על הבנות שפירלטטו איתו. הוא ביקש סליחה על משהו אחר, שיר ידעה שהוא ביקש סליחה על דבר אחר. והיא לא ידעה מהו.
שי יצא מהמקלחת והביט על עצמו במראה בעוד המגבת עוטפת אותו.
הוא היה צריך להתייצב כבר בשמונה בבריכה, שוב היה צריך להחליף את אחד העובדים. שוב הוא עובד כמו חמור בשביל מה? בשביל לברוח.
שי הסתכל על עצמו וכמעט ולא זיהה את הפרצוף שהשתקף במראה.
אני מכיר אותך? הוא שאל את עצמו בליבו, הוא לא ראה את עצמו, הוא ראה נער שמנסה להרשים בלי לדעת את מי, שבנות מתחילות איתו ללא בושה, שהעבר וההווה של משפחתו מאיצות בו לעשות טעויות ולפגוע בסביבה. לפגוע בשיר. לעזאזל, הוא לא רוצה שאותו הנער יפגע בה, הוא יעשה הכל כדי להגן עלייה ממנו.
דלת אחת הפרידה בינו לבין אביו, ורק כשהביט בה הכו בו זכרונות מהלילה.
"טוב שבאת" דוד אמר לשי הנכנס בדלת והרים את דפיו מהשולחן. "אני בדיוק צריך לצאת" הוא סידר מעט את עניבתו מול המראה בעוד שי מביט בו במבט לא מובן.
"זה לא שמישהו יפרוץ לחדר אם אף אחד לא יהיה פה..." שי מלמל בעייפות.
"או לא, אף אחד לא יעז לפרוץ לחדר הזה" דוד גיחך ולא הסביר יותר.
שי פשט את חולצתו המוכתמת וזרק אותה לתוך הארון, מאחוריי ערימת בגדים שתמיד התעצל לשלוח לכיבוס.
"מה זה הכתם הזה?" אביו שאל מבעד למראה ושי שמח לשים לב שקרא לזה "הכתם הזה" ולא "דם".
"נשפך עליי הרוטב פסטה בחדר האוכל" הוא אמר ואביו גלגל את עיניו כאילו היה רגיל לעבודה כושלת מצידו.
לשי לא היו כוחות אפילו להכנס להתקלח, הוא רק רצה לנחות על המיטה ולעצום עיניים.
שי נכנס לחדר האמבטיה והוציא חבילת מגבונים מחטאים שהיו בערכת "עזרה ראשונה" שהייתה במדף העליון והחל לנקות את אזור חתכו בבטן. זה היה שורף. הוא הרגיש כאילו חומרי החיטוי מתגרים בעורו ובבשרו ורק רוצים שיצעק או לפחות יתלונן קצת, מגבונים שכביכול מבטיחים לו טוב אבל בעצם רק מכאיבים לו לבנתים, אותם המגבונים, מגבוני חיטוי דקים שהזכירו לו את חייו.
"שי? כן, הוא פה" שי שמע את קולו של אביו מדבר בחנופה ברורה. רגע לאחר מכן דלת המקלחת נפתחה.
"שמעת על לנקוש?" שי העיר בכעס ועדיין לא הרים את עיניו מטיפול בטנו.
"גדלת" שי שמע קול מוכר ומיד הרים את עיניו מעט בפליאה ומעט במבוכה על הכעס שהפגין לפני רגע על דודו.
דודו של שי הביט בחתך שהיה על בטנו "שנתיים אני בניו יורק וכבר אתה מספיק להרוס את הגוף שאימנתי?" הוא הזכיר לו את האימונים שלהם יחד בחדר הכושר ואיך הדוד שלו חינך אותו לכוח סבל שבלעדיו שי לא היה מתמודד עם אביו.
"או ילד, קודם תשטוף את הדם הזה. גם המגבונים הדפוקים האלה לא יעזרו לך אם לא תטפל באזור בצורה נכונה" הוא לקח מידו את המגבון המלא בדם והניח אותו בחזרה על השיש.
שי הרגיש נבוך מעט, לאחר שנתיים שלא ראה את דודו הוא נפגש איתו בצורה כזו, הדוד הקרוב ביותר אליו רואה אותו סובל מפצעו כמו כלבלב שזקוק לרחמים.
"עמנואל, איך היה בניו יורק?!" הוא הצליח לבסוף לדבר.
עמנואל חייך "משעמם" הוא ענה ביובש. "מעניין אותי יותר מה פספסתי שנתיים בישראל, אני בטוח שפה יותר מעניין" השלושה יצאו לטרקלין החדר ועמנואל נכנס לאחד החדרים.
אביו של שי הביט בבטנו במבט לא ברור.
"מה?" שי תקף.
"תן לי לנחש, זה גם מהפסטה" הוא אמר.
שי התעלם מדבריו ולא רצה להתווכח בייחוד כי שמע את עמנואל מגיע.
"טוב, אולי מחר נשב להשלים פערים." עמנואל יצא מהחדר ואמר "דרך אגב, שמעתי שיש לך בחורה נוספת" עמנואל קרץ ושי הסתובב אליו בחדות.
"מה?" הוא שאל למרות ששמע. "בחורה נוספת" לא נשמע טוב, וכשזה הגיע מדודו זה נשמע בכלל גרוע.
"אל תדאג חביבי, אני ואבא שלך נעזור לך בתוכנית אם תצטרך" הוא אמר ללא כל היסוס בדבריו ופתאום שי הבין למה היה חשוב לאביו ששי יהיה נוכח בזמן שעמנואל יהיה. באמת מצא את נקודת החולשה שלו.
שי לא טרח להתנגד לעינין התוכנית ורק נתן להם לפנות לדרכם והעלה חיוך קטן ומזויף בפניו.
כשכבר יצאו הוא נחת על מיטתו ביאוש, אולי דודו צודק? גם המגבון הכי מבטיח לא באמת יועיל לו אם הדרך שיטפל איתו תהיה לא נכונה, גם החיים העושר והאהדה שבחייו לא שווים כלום אם לא יקבל אותם בדרך הנכונה...?
שי הפסיק לחשוב על חייו ועל מגבוני חיטוי ועצם את עיניו, כל מה שיכל לראות וזכר בבוקר היה צחוקה של שיר בחלומו.
התעכבתי המון, אה?
זה ממש מעצבן כשאין לי מחשב ואני כל פעם צריכה לנדב אחד ועד שאני מתחילה לשבת על פרק מישהו צריך את המחשב בחזרה או שאם אני נתקעת פעם אחת באיך להמשיך את הסיפור בדרך הטובה ביותר זה ביזבוז זמן של כתיבה :\
תאמינו לי שאני ממש משתדלת למרות שיכול להיות שזה לא נראה.
אשמח לתגובות ואשתדל לכתוב את הפרק הבא כמה מוקדם שאני אוכל, אני די בלחץ של עזרה בבישולים לשבת חתן של אחי אבל אני ממש אשתדל. יום טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון