נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

יש לי חלום שפעם אחת כשבחור ינעץ בי מבט בעיניים אני אסתכל עליו בחזרה והפעם הוא יהיה הראשון להזיז את הראש.

זה כזה דפוק, איך זה שאני חוששת מלהסתכל לאנשים בעיניים?

תגידו, זה לא גורם לכם לתחושה אינטימית מידי שאתם חייבים לברוח ממנה?

אני חייבת, אפילו אל תקראו. הכתיבה מתגרה בי למרות שאין סיבה.

יש סיבה- אבל אני לא רוצה לכתוב עלייה.

כשאני כותבת הראש קצת מסתדר, ואני לא רוצה. אני מתחילה לחבב את הבלאגן הדבילי הזה.

אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל ומה המטרה, מה אני חושבת, מה אני רוצה להגיד...

אבל זה לא חשוב, זה חלק מהיופי שבדבר.

יש אותם והם מוגדרים.

והם הפכים.

ואני לא יודעת כמה אני טועה בעניין ההגדרות..

כי יש את האריה הזה, היפה, האצילי. ומעולם לא הייתי מנחשת שהוא קשור כל כך חזק לשועל

שהשועל הפך אחריי הספק ערמומיות שלו לתרנגולת, כאילו  ניסה לכפר. ואז הוא היה משהו אחר, משהו טוב יותר (ברוך ה')

יש גם את העכברון הזה. טוב, לגביו טעיתי בגדול,

עלאק עכברון. טיגריס, טיגריס בהסוואה.- כולו שקט, מבט מופנם ואין לך מושג לכמה הוא מסוגל.

(והדמיונות והחששות שאי פעם תצטרך להשוות..)

רק אני לא יודעת מה אני,

קצת כועסת שאולי אני מחליפה תדמיות,

אבל תכל'ס אני משתדלת להיות הכי אני,

אולי בגלל זה זה מרגיש לי שקר,

כי מעולם לא הייתי אני במקום חדש?

אני נקשרת יותר לאלו שאני צריכה להעזר בהם מאשר לאלו שאני צריכה לעזור להם.

אולי אני לא נעזרת. אולי זו רק הנוכחות..

אם כך, בטח החוסר נוכחות של אלו שאני אמורה לעזור להם - היא הבעיה! לא אני!

אני רוצה להיות עסוקה טוב.

בלחץ בריא.

לא לבחור בין דברים גדולים, לא לבחור להכרעות מתמשכות...

לא שהכל ייכנס יחד!

אני לא רוצה "למרוח" את הזמן בשביל כלום,

להפסיק לעבוד על עצמי שגם כלום זה משהו

כן זה כן,

אבל לא צריך הרבה מהמשהו הזה...

לילה טוב! הלוואי ויהיה טוב,

יהיה טוב!

בעזרת ה' יהיה טוב!!

החיים האלה עובדים 20% השקעה

50% קונוטאציה רגשית

10% מזל

ועוד עשרים אחוז  שלאף אחד אין מושג מי הם ואיך שינו לו תוכניות..

אני צריכה ללכת להתרים למען ילד חולה סרטן.

מה זה אני צריכה.. אני רוצה.

גם אם אני רוב הפעמים לא מצליחה להתחבר לילד אם אני לא מכירה אותו אני מרגישה חובה גדולה לא להיות אדישה לכך.

הבעיה היא,

אני לא ממש יודעת איך מתרימים,

אני לא מהאנשים עם המשפטי מפתח המפוצצים שמעמידים אותך במקום,

בשביל להתחבר למה שאני אומרת צריך סובלנות, ואני לא חושבת שאדם שאני אתפוס אותו באמצע מרוץ החיים  יחשוב "אוקיי, יש לי זמן לשמוע"

יש לי מכתב שאמא שלו כתבה.

היא כתבה אותו בעיקרון בשבילי, שאני אבין למה אני הולכת לתרום, כמה זה חשוב לה ולבן המקסים שלה..

אבל חשבתי שזה פשע למנוע אותו ממי שממש מביא את הכסף.

הייתי ממש רוצה שלאנשים תהיה סובלנות להקשיב, להבין מה הם עושים, לא לתת כדי להפטר.

אתמול דפקו בדלת של הבית שלנו, כשפתחתי עמדו שם שני נערים שאמרו שהם מתרימים 

שאלתי אותם, למה הם מתרימים, מה זאת אומרת ילדים בסיכון.

נראה כאילו הם לא התכוננו כל כך לתגובה שכזאת,

בעצם שאלתי אותם אם הם יודעים מה הם עושים, אם הם יודעים כמה חשוב מה שהם עושים? אם הם יודעים בשביל מה הם עושים..

לא רציתי לבלבל אותם יותר מידי, בסופו של דבר כשראיתי שאין לנו בבית מזומן הוצאתי מהארנק שלי את כל השקלים שנשארו לי כעודף מהאוטובוסים

ואמרתי להם בהצלחה.

עכשיו אני רק מנסה לחשוב איך אני אמורה לעצור בן אדם באמצע מחשבות אישיות וטרדות אישיות שלו ולנסות לחבר אותו למצוקה של אחרים בכמה משפטים.

אולי אני אעמוד ואתלה שלט שכתוב עליו "אני לא טובה במשפטים קצרים וקולעים. אני גם לא חושבת שתבין באמת מתוך משפטים קצרים וקולעים. אתה מוזמן לתרום, ואתה מוזמן גם להקשיב"

וואלה אני חייבת כבר לתפוס אומץ ולהתחיל, אין לי יותר מכמה ימים.

פחדתי לחזור, גם עכשיו כשאני כבר פה אני בפחד.

הייתי שבועיים במעין חממה. כבר לא.

הייתי שבועיים במקום מלא בנות ודל בנים-

בתחושה בטוחה, ללא מחשבה מוקדמת לכל תנועה.

הייתי במקום מלא צעירים בגילי שיכלו להבין אותי

עכשיו אני בכוננות לקבל אחריות על צעירים מידי ממני.

שלא תמיד מבינים, שלא תמיד מתחשבים.

הייתי במקום מלא למידה, מלא חקירה

וכרגע אני צועדת למקום בו הידע שלי נמדד ולא נבנה,

מקום בו לרוב אני המורה.

וכל זאת למרות שלעולם מספיק לא אדע.

איני מפחדת מבנים

איני מפחדת מילדים

איני מפחדת להראות דרך

אני מפחדת משני דברים-

האחד הוא לטעות

השני הוא לא להיות אני.

וכשאני אני- אני לפעמים טועה.

ופה, אף אחד לא יבין את זה.

אני שונאת שהמשפחה שלי קובעת לי את הדרך,

אני בונה את עצמי, מתקדמת, לומדת בעצמי, מתחילה להרגיש שההשגות שלי ואלו הבחירות שלי

ואז באים אליי במשפט של "ברצינות, אל תעשי ככה וככה.."

ואז אני מרגישה הבעייתית,

האשמה

למרות שאני הכי גאה בעצמי בהתקדמות

בהבנות הגדולות. זה כאילו אומרים לי "נו, ברור, מה חשבת?! תצטרכי להשקיע יותר!"

קצת רוצים שאני אנטרל רגשות

וזה מונע ממני את הידיעה שיש לי בחירה

כשאני יודעת שיש לי בחירה אני בוחרת יותר טוב

כשאומרים לי בפירוש מה הנכון והצריך לעשות אני נלחמת.

והכי מעצבן?!

זה שהם לא היו טובים יותר במקומי,

אני יודעת שלא! זו עובדה.

אז למה הם מטיפים לי בדברים שהם היו גרועים בהם?!!

אוףףף איתם!

***************************************

ממך? אולי קצת ציפתי להיות הבחור בסגנון הזה

אבל לא חשבתי שתגיע לרמה שכזאת

אתה לא יודע מה חשתי באותו הרגע שקלטתי את זה

שיחקת אותה כאילו כלום לא קרה, 

הייתי המומה,

רציתי לחשוב שאתה לא התכוונת 

אבל מספיק להיות תמימה

זה כל כך דפוק!

אתה כל כך דפוק!

אני לא מאמינה שניסת את זה!

אני פשוט לא מצליחה לעכל!

ומה היה קורה אם לא הייתי יודעת על זה? ....

אוחחחח דביל כל כך!

**************************************

קצת קשה לי לכתוב עלייך כי אני עוד מהקטע הקודם בסטיגמה של "יצר של בנים יכול להיות כל כך פוגעני\בנים זה עם דפוק(חוץ מאחים שלי)\אי אפשר לסמוך על בנים וכ'ו.."

רגע... כן. קשה לי.

נכון שיש את הדבר הזה ש... נו אין לי מושג ממש מה זה

אבל, ... לא עזוב, אני באמת לא מצליחה להסביר את זה.

ואני לא מוכנה לומר לעצמי מה אני מרגישה כלפייך 

אתה יודע, עד היום המקסימום שהיה זה ש"נדלקתי" על מישהו,

לא יותר, לכן מעולם לא פירפרתי סביב הרגשות שלי כלפיהם,

מעולם לא הרשיתי לעצמי לשמור על קשר אמיתי

או להתחבר לאותו אחד שמצא חן בעיניי כי הייתי מודעת לעצמי

אני ידעתי שאני רק "דלוקה" עליו.

עכשיו כשאני לא מודעת לעצמי,

אני מבינה שזה משהו אחר

אבל אני לא מוכנה לומר אותו בפניי עצמי

כי אני יודעת שבשלב מסויים הלב שלי יישבר

אני יודעת

לכן אני לא רוצה להסתבך יותר ממה שאני עכשיו

כי אז המושכות יהיו אצלך

ואני קצת יאבד שליטה

והלב שלי לא אוהב להיות מובס.

פתאום אחריי כל הסיוט הזה,

כשכולם התרוצצו, זלזלו, רק רצו לקבל ולא אכפת להם כמה זה שואב ממך כוחות

כשגרמו לי להרים את הקול (מה שאני כמעט אף פעם לא עושה)

לעצור באמצע

להפגע מאדם שחשבתי שאני אמורה להשען עליו

להפגע באמת

לרצות לבכות מחוסר כוחות

כשטירטרו אותי כי קצת שכחו שלבן אדם יש רגשות

כשאני הבנתי שהם באו מחינוך מסויים ולא היו בי הכוחות להתחיל מאפס

כשעמדתי לבד,

נלחמת מול יצר ללא מחשבה

מול רצון ללא רחמים

כשסיימתי. כשדרשתי לסיים כבר

כשהם לא רצו ללכת גם כשדרשתי מהם

כשפתאום הם הלכו

משהו מחץ לי את הלב

איזה כדור ברזל כבד הכביד עליו

הרגשתי לבד בכל זה,

עומדת מול החלטות סיוטיות

אחריי כל זה

רגע לפני שהתפרקתי,

כל מה שרציתי זה לכתוב לך.

רציתי שתבין.

רציתי שתשאל.

רציתי שתרגיע כאילו אתה היחיד שמסוגל.

אבל איך תנחש?

ואיך אפנה אלייך מבלי לצאת חלשה?