נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

בוא תגיד שוב שאין צורך להכפיל את כוסות הקרטון בתה שאני מכינה, כי כל הכיף זה להתחמם איתה.

וכולנו נלך, יחד או בדידים אל הטבע והירוק והחי.

ואז אני אספר בטעות על מה שאני כותבת ואבקש בליבי שלא ישאלו עוד,

כי אם אבקש במילותיי, אחשוף הכל.

אז אלך להכין לי תה עכשיו. בכוס זכוכית, לשם שינוי, או לא,

וגם אם יש איזה שיר נחמד ונוסטלגי פה באויר זה לא אומר שאני אשב ואקשיב לו כי יש לי עוד הרבה להתקדם

בלימודים, בספר, בתרגילים... ואז לצחוק על עצמי שצימצמתי את חיי לדפים,

רק שלא יחשדו באין סוף שבי.

ואיך שאני מדברת ברבים. וממתי אין לי גופים במילים?

אני רוכבת ועפה גבוה בשמיים, ואומרים לי לא לרחף, אבל איך אפשר שלא. איך אפשר שלא לנצל כל רגע של ניתוק מהקרקע?

כי אז בקרקע שואלים אותי שאלות קשות והתשובות שלי ארוכות מכדי להשביע שואלים.

אני אדם כזה. אני יודעת. ומשתפרת ומשתכללת במידת הרולטה שהכנסתי את עצמי אלייה. אבל אני תמיד חוזרת לנקודות מזכירות... השאלות של איפה אני עומדת ומה אני רוצה. השאלות של כמה פנימה וכמה החוצה והאם אי פעם יכאב לי החנק.

גבולות. גבולות. גבולות. כואבות לי העיניים והאוזניים מזה.

ואני לא רוצה לפרוק. כי אלו לא הגבולות. זו אני שאוהבת לפרוץ.

זו אני שחומדת במטרות. זו אני תמיד שם בסוף המסלול, גם אחרי שהפלתי את כל האחריות על כל מורה, הורה או אל- בסוף זו אני שם עומדת בשילוב ידיים ומביטה בי בחיוך, "כאילו שלא ידעת".

וכולי שואפת. וכולי מותשת. 

ונראה שעשרים וחמש יום בחודש אני פועלת וחמש ימים מקבלת גמול. עד הפעולה הבאה. וזו חלוקה הוגנת. 

עובדים קשה. 

הנחמה שלי היא שודאי אני לא רואה דברים כפי שהם נראים.

אני עייפה. מכאיבה לעצמי.

ומשליכה על עצמי תיקים כבדים.

אני לא יודעת כלום. כלום. כלום.

וזה עמוק ומתיש עד שאני שוכחת מזה.

אני שיחררתי, שיחררתי.

ריבונו של עולם, אם תרצה להפתיע אותי

כנראה שכבר לא אפריע.

אני שלך.

כמו תמיד.