נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

"למה את שונאת אותו כל כך?"

"כי הוא מזכיר לי מישהו שאני כל כך אוהבת, כי הוא מזכיר לי עבר ששואל אותך כל רגע למה עזבת רק בלשמוע את הקול שלו, כי הוא כל כך פשוט- מה שמוכיח שהוא הכי מסובך שיש. כי הוא העולם שכל כך רציתי ואסרתי על עצמי. 

כי הוא פשוט מערער לי את הדרך."

הרעש שמסביב למען השקט הנפשי,

היופי בעולם שאנו רוצים לשמר בשביל רק לחוות

וחוט השערה שבין השנאה לאהבה

הדרכים הארוכות שכוללות את החשש לסיומן,

החיבור בין הנשמה לגוף,

הפחד מהמירוצים והחרדה להשאר מאחור.

החלום וההר, הבושה והמלחמה נגד הזרם.

כל אלו, הם רק תמצית מההבנה שאנחנו לא מבינים דבר מהיופי המיסתורי...

אבל זה מתיש לחשוב על זה. אבל אני לא רוצה...

מתי זה יגמר כבר?

איך אומרים? פושים אחרונים...

טוב. מצאתי זמן של בערך 20 דקות לכל היותר בזמן שהדוד יתחמם, לכתוב לכם. (סוף סוף!)

רק רציתי להוציא קצת מהרהורי ליבי...

כן.

הסיפורים תקועים, לא ממשיכים, מתבטלים להם ברשימה הצדדית בלי תוספת פרקים וכ'ו. לגמרי!

שלא תטעו, זה לא משבר כתיבה מעצבן (שכשהוא קורה הוא באמת מעצבן) וזה לא שנמאס לי לכתוב. אני מקווה שגם זה לעולם לא יקרה.

העיניין הוא כמו שבטח שמעתם ממני כבר הרבה זמן. חוסר בזמן ואמצעיים.

אני לא מוצאת לי את השעה-שעתיים לשבת לכתוב פרק בימי חמישי! (שבהם אני מגיעה הביתה ויכולה לבקש מאחי את המחשב)

אומנם אני כל השבוע בפנימיה כותבת קטעים קצרים דרך הפלאפון או סתם לעצמי בפתקים וכ'ו... אבל אני לא מצליחה למצוא את הזמן (והמחשב) לכתוב בו.

למה אני חופרת לכם ככה?

הנה הגיע שלב ההחלטה. הוא תמיד מגיע.

במקום לכתוב פרק מתי שאני יכולה ולהעלות לכם את הבא בתור אחריי חודש ככה שתשכחו כבר איזה סיפור אתם קוראים עלתה לי החלטה. קצת מעצבנת בטח אבל איכשהו היא הכי טובה לכולנו.

כל פעם שאני אוכל לכתוב פרק אני יכתוב. אבל אני לא יעלה אותו.

אני אתקדם בסיפור ואגמור אותו ואז אני אעלה פעמיים בשבוע פרק.

אני מאוד מקווה שבמשך חופשת פסח אני אספיק לכתוב לפחות 4 פרקים שלמים\ בחופשת פורים. ככה שהחופשות יתנו לי זמן בעז"ה.

אחחח חופש ולכתוב. נשמע לי פתאום כמו פנטזיה חלומית לרגע.

טוב! לפניי שאני אתחיל לפנטז על החופש הגדול אני אסגור את הפוסט הזה.

אשמח לתגובות בנושא. מבטיחה להשתדל לענות לכולם בפירוט.

זאת אומרת אם נשארו לי קוראים בכלל :O

שבוע מבורך 3>

כל כך מעצבן!

איך אפשר להאשים אותנו שאנחנו נגררים אחריי החברה ולא בעלי עמוד שדרה כשכל היום אנחנו(חלקנו) נלחמים נגד הזרם כשהכלים היחידים שיש לנו נוצרו על ידי מושפעים?!

יום אחד, בעזרת ה' יום אחד אני אשנה את זה. את העיוות האוכף. תזכרו...

שוב אני פה. צוללת אל השעות הקטנות של הלילה.

עכשיו אני פה, מפחדת לבזבז רגע במקום שלי חלילה.

יודעת שיחלוף הלילה ואיתו גם החלום, 

הגיוני ששוב אני חולמת שאני בבית, בלי חששות...

עוד כמה שעות ולא אבין, איך זה שהייתי פה ולא תפסתי את הקירות? איך שוב הרשיתי לעצמי לצאת מהחופש שאליו אני רגילה? ככה, מציגה כאילו אין בעיות.

היא מראה לי קטע של מכתב מתוך ספר על מלאכים ונפילים.

הוא כתב הרבה יחסית לגבר אבל הוא בעיקר כתב שהוא אוהב אותה שהיא הייתה חשובה לו והוא תמיד יבחר בה דרך אגב אם היא קיבלה את המכתב אז עוד מעט ישרפו את הנוצה שלו אט משהו כזה, בקיצור יש מצב שהוא בסיכון למות. "כמה רומנטי" היא פינטזה בקול מידי.

ואני רק חשבתי כמה אני שונאת את הדמות הזאת מבלי להכיר אותה... זה פשוט נוראי לתת לבן אדם להתמודד לבד עם המוות שלך, מה שאני לא מבינה איך אנשים מסוגלים להגיד ליקירי ליבם שהם רוצים למות- להתאבד?! איך אפשר לעשות את זה לבן אדם שכל כך אוהב אותך?

***    ***     ***

"זה לא כזה מפחיד כמו שאת מסתכלת על זה" הוא אמר,

או אני חשבתי.

אני גם ככה לא בטוחה מי אני ומה הוא ממני, מי מסביבי או מה אני צריכה לעשות.

*** ***  ***

אולי כל מה שנשאר בסוף כשאני אבודה זה האמונה,

להפיל הכל על מישהו אחר, על משהו גדול בהרבה יותר.

כשאנחנו ממשיכים ללכת למרות למרות שהתעייפנו, זה רק בגלל האמונה שיש משהו גדול יותר, משהו שעוד רגע ירים אותנו.

***   ***   ***

עזבו. כנראה הייתי גם צריכה להגיד שזה מכתב רומנטי וזהו.