נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

צלמים ילמדו אותך לראות את היופי בדברים הקטנים,

רקדנים ילמדו אותך להשתחרר בזכות מאמץ,

סופרים ילמדו אותך לפרש את העולם מתוך תמונה כללית,

זמרים ילמדו אותך מה זה ליצור מאדם עולם,

מעצב ילמד אותך כמה החיצוניות משפיעה,

פסיכולוג ילמד אותך כמה הפשוט הוא המסובך ביותר,

צייר ילמד אותך בדייקנות ובבילבול,

ואתה? למד את עצמך לחוות הכל, קצת מכל דבר ורק אז להתחיל בדרך.

************************************************8

אוף, היה לי פתאום קצת כבד לכתוב את זה בידיעה החדשה על ישראבלוג...זה כמו השמועות הנוראיות האלה על איומים על ישראל שתמיד נראה לי רחוק מדי ו'הכל יהיה בסדר' ואז אני חושבת לעצמי..."ומה אם זה באמת יקרה?!..."

מה אם באמת יחטפו ממני את היומנים שלי? 

את האנשים שזכיתי להכיר?

ברגע יחטפו ממני ובלי לשאול בכלל את המקום שהיה לי למפלט ולצמיחה לכל כך הרבה מקרים.

ככה למחוק שנתיים מהחיים שלי. חלק ממני.

בחלומות שלי ראיתי את עצמי עוד בגיל 20 ממשיכה לכתוב כאן, שופכת כאן ומרגישה שקוראים אותי כמו שקוראים מכתב, יכולה להיות אמיתית.

יכול להיות שיום אחד אני אצטרך להוציא הכל בצורה שתמנע ממני את האמת?

יכול להיות שכל כך הרבה עולמות של כל כך הרבה אנשים, נערים, נערות מבוגרים ואפילו ילדים קטנים שנהנים מהצעדים הראשונים של הכתיבה או הצילום או סתם השיתוף- הכל יעלם? בלחיצה נוראית...

כמו לפרק משפחה ברגע.

כן. ממש ככה.

אחי הקטן שהה לו באמבטיה בערך שעה ושר לו שירים, המציא שירים ובעיקר חפר לנו.

באיזשהו שלב הוא התחיל להתלונן שקר לו ואמרנו לו לצאת כבר.

עברתי מהחדר שסיימתי לעשות בארון שלו סדר לפסח וראיתי אותו רועד(בדרמה בשביל צומי) ובוכה שקר לו.

"למה שוב לקחת את החלוק שלי?!" שאלתי אבל החלטתי לא להתעסק בזה יותר מידי והלכתי למטבח שאבא שלי היה בו.

"קר לי" שמעתי אותו ממשיך להתלונן בנימת בכי והמשיך לעמוד שם.

" ** (השם שלו) , לכולם קר כשהם יוצאים מהמקלחת..מה אתה בוכה?" קראתי אליו.

זה לא עזר.

"למה ככה? תהיי טובה אליו, הוא ילד קטן" אבא שלי אמר מה שהוא לא מרבה לומר. "הוא צריך שתלכי אליו ותראי לו שאכפת לך..." הוא אמר.

פתאום נזכרתי שחברה שלי בתור בת זקונים שאלה אותי אם גם אני כמו אחים שלה הייתי אומרת לאחי הקטן שהוא מפונק. כשאמרתי לה שכן, כשהוא מתברבר על כל דבר, כשהוא בררן באוכל וכל הזמן מפריע לאמא בשביל חיבוקים ונשיקות אני אומרת לו שיפסיק להיות מפונק היא הזדעזה ואמרה לי שאסור ופשוט אסור לי לעשות את זה.

באותו הרגע התווכחתי איתה קצת ופשוט השיחה שלנו נעצרה באמצע כי היינו צריכות ללכת ללמוד.

חשבתי לרגע ואז יצאתי מהמטבח.

באתי אל אחי הקטן והבאתי לו חיבוק כזה גדול ואמיתי שאני חושבת שאף פעם לא הבאתי לו...

"מה קרה? קר לך?" שאלתי.

אני חושבת שבהתחלה הוא קצת חשד שאני צינית כרגיל עד שהעברתי את היד שלי בשיער שלו ואמרתי לו "בוא".

לקחתי אותו לחדר שלו והוצאתי לו בגדים מהארון. "קר לך?" שאלתי שוב.

הוא הינהן מעט בבכי וגמגם קצת "אני חושב שהתקררתי" הוא אמר ואז השתעל. (נראה לי שזה קטע כזה של ילדים להוכיח שהם לא משקרים ולהשמיע עד כמה השיעול שלהם חזק)

"אז בוא נלביש אותך מהר" אמרתי ועזרתי לו להתלבש. "סליחה על החלוק שלקחתי לך.." הוא אמר בשקט.

שמעתי נכון?

"החלוק? .. לא, זה בסדר"

הוא סיים להתלבש (כולל גרביים וכפפות) ואז לא יודעת מאיפה זה בא- "תודה" הוא אמר לי וחיבק אותי.

(ואני חשבתי שהוא נמנע מלחבק אותי כי אני "בת")

"בבקשה" מלמלתי ביני לבין עצמי ואז הייתי מאוד מבולבלת...

*        *                 *             *                *                   *                      *               *

מה שרציתי לומר זה שבהתחלה הייתי כל כך בטוחה שאני צודקת- אם אני אפנק אותו הוא יהיה מפונק. הוא לא ידע גבולות ולזה הוא יתרגל...עכשיו אני לא בטוחה כל כך בהבנות שלי.

אני לא יודעת עד כמה אחות מרושעת נשמעתי לכם במשך הפוסט אבל באמת שאני האחות הכי רגילה שיש, זאתי שלפעמים אומרת לו שאם הוא יסיים את השיעורי בית נלך לקנות משהו, אם הוא שתה שוקו בבוקר,מזרזת אותו שיקום כבר ללימודים ומכסה אותו כשהוא נרדם באמצע שומקום ...

אבל מעולם לא חשבתי על האפשרות שאולי אם הוא רק יראה שבאמת מתייחסים אליו, שבאמת שומעים אותו הוא לא יתנהג בדיוק אותו הדבר.

תחשבו על זה רגע, בטח גם לכם יש אחים קטנים שיש רגעים שפשוט אין לכם כוח אליהם והם סתם מעצבנים כאלה ועושים הכל בשביל לא לעשות שיעורי בית או בשביל לשחק במחשב שאמא אומרת "תעשה טובה, תעזור לו בשיעורי בית" ואתם רק רוצים לצעוק "דייי! מפונק אחד!".

אז כן, לפעמים זה מעצבן,

אבל אולי השינוי גישה שלנו תשנה את הגישה שלהם?...

אני מתכוונת..עובדה.

בזמן האחרון זה קורה לי יותר מידי...

אני מרפרפת בתמונות ולא מכירה אותה,

אני מביטה במראה ולא מכירה גרוש ממנה,

אפילו קצת נרתעת מהבגרות שלה...מהחיוכים המדוייקים ולא טיפשיים שלה.

רגע נוראי שיש בך יותר מידי מחשבות ואתה לא יודע אם להתעלם או להתחיל לכתוב...

אנשים שיודעים לחיות יודעים מה עושה להם טוב,

אנשים שיודעים לחיות יותר טוב-יודעים לא לספק לעצמם תמיד את ה"טוב".

אוחחח תפסיקו לרכל עליי אני מריחה את זה, תפסיקו לדבר על הטעויות שלי.

יודעים מה? לא טעויות שלי, מעשים שלי שנראים כטעות בעיניכם.

די נו, מספיק לדבר אליי בכעס ורגע אחריי זה במתיקות. די לשקר לי!

תגידו כבר. אני רוצה לענות. לא להמשיך עם המשחק הזה...

לעולם לא אוכל לברוח מהצרות שלי. לא אוכל לברוח ממכם,

ת-ע-ז-ב-ו א-ו-ת-י בשקט! אתם רק מכבידים עליי.

ביקשת חיים אחרים, קיבלת חיים אחרים.

הנה, עכשיו טוב לך להיות בתוך הדמות הבוגרת ההיא?

איך? איך אין לך חרטות על הילדה הקטנה והתמימה שנטשת מאחור?

אני יודעת, יום אחד הפיצול אישיות הזה שלך לא יהיה כדי לנדנד לך. את תזכרי לבד.

עכשיו תמשיכי קדימה. תמשיכי קדימה בזמן שחלק ענק ממך רץ בחזרה אחורה.

אולי לתקן את הבורות הקטנים שעברת עליהם.

התחבורה הציבורית בישראל תמיד נראת יותר ידידותית לסביבה ולאדם יותר מאשר נסיעה במספר רכבים בלתי מוגבל. ובכן, זה היה נכון וצודק עד לפני בערך חצי שנה.

אחד הדברים שמפריעים לי בעין ואחד הדברים שאולי חלקנו שמנו לב אליו הוא שני החורים הקטנטנים בצורת מלבן המתנוססים מעל ראשנו במשך השעה-שעתיים נסיעה.

אני מדברת על שקעי הUSB שניצבים שם בתוך האוטובוס להטענת האייפונים והמכשירים החכמים לסוגיהם.

אני לא אשקר, אתמול בעצמי כמעט והטענתי את הפלאפון שלי בדבר הזה בהבנה שנשארו לי אחוזים אחרונים למכשיר.

אני אסביר לכם מה עצר אותי.

רק למספר שניות חשבתי על כמות הקרינה שתשרוץ ברכב ברגע שאני אחבר את המטען. (אפשר אפילו להגיד ששורצת מאחר וכבר היו מספר אנשים שהטעינו) ובכן, למה שאדם שרוצה לשמור על בריאותו ולא מטעין בלילה את הפלאפון לידו יצטרך לסבול את כמות הקרינה הנמצאת באוטובוס בגלל כמה אנשים שחשוב להם עוד 20% כדי לשמוע שירים\ לראות סרט בנסיעה?

האוטובוס הוא לא רק חדר מלא בכמויות קרינה של אנשים שעולים, יורדים ומטעינים על חשבון אחרים אלא גם עשוי מתכת שסופג לתוכו את הקרינה בצורה נוראית. ככה, יום אחד הבנתי שאני נוסעת במיקרוגל.

                     דבר שני שתהיתי לגביו כמעט כל נסיעה,

מדוע נהג אוטובוס שמוטלת עליו אחריות על עשרות אנשים ועל חייהם צריך באמצע נסיעה להתעסק במתקן ההוא של הכסף? (אין לי אפילו מושג איך קוראים לזה).

כמעט כל נסיעה אני רואה את הנהג באמצע נסיעה בכביש ממיין את המטבעות. פעם זה מיון, פעם מעלה אדם לאוטובוס ורק באמצע הנסיעה מתעסק בתשלום... אני מאוד מעריכה את נהגי האוטובוס. באמת! הם מאותם האנשים הטובים ביותר ויכולים להתגלות כסבלניים ונחמדים יותר מכל אדם שתפגשו (ובאמת לא מתוך חנופה) פשוט אני חושבת שלהתעסק במטבעות וכרטיסים לא כל כך שונה מלדבר בפלאפון באמצע נסיעה או להסתובב רגע לאחור.

רגע לפניי שאני סוגרת את הפוסט הזה אני רוצה להבהיר שזה אינו פוסט שבא להגיד בגנותה של המדינה המדהימה שלנו או של התחבורה הציבורית אלא רק בא לעורר תשומת לב לדברים האלו שאני מאוד מקווה שישופרו בעתיד...

כואב לי לראות את העולם מתקדם במהירות בלי לשים לב לדברים הקטנים והבסיסיים שמסכנים אותנו לאט לאט ובשקט.

שבוע טוב!

לקחתי על עצמי פרוייקט קטן.

 זה לא שממש התחלתי לחפש ולנסוע למקומות בגללו, ניסתי להשאיר אותו סתם עוד חלק מחיי היומיום שלי. 

במספר ימים צברתי מספר תמונות (ומספר פאדיחות) שהביאו אותי להבנה הקטנה - שממש ליד הדברים בעולם שאנחנו מעלימים מהם עין (כי הם לא מרהיבים ומדהימים כמו מפלים וגבעות) יש את הדברים המקסימים ביותר.

ואני לא מדברת רק על מקומות.