נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

איך שהוא אוהב את זה, העולם שלי- להתבשם במלחמות.

אבל צריך להגמל מזה, לא להיות מוכרח לזה

כי כבר דיברנו על זה שאפשר אחרת.

אפשר בשלווה.

לחיות בשלווה.

אפשר להתקדם בשלווה,

לאהוב בלי פחד,

לנסות בלי לגדוע איברים שיוכיחו שהקרבת.

ועולמי מנסה ללמוד את ההרמוניה.

כל יום לומד מההרמוניה.

גם אם זה נראה מלחמת עולם.

פתאום נזכרתי בך, או בדמות שלך.

אני יודעת שלהזכר זה בדרך כלל לא אובייקטיבי,

יש תחושות שרצית לחוש בתור זיכרון

במקום בתור אכזבה.

ואני יודעת שזו תקופה ישנה שיחד עם ההיעלמות שלה

היא לקחה גם אותך.

וזה לא כואב לי מידי. כי זו תקופה שהייתה

ואם כדי שהיא תעבור היית צריך לעבור איתה,

זה היה נכון לרוח התקופה.

אבל נזכרתי בך, בדמות שיצרתי לך

ואיך שהגנת עליי באמת

ורצית לשמוע באמת

והתאמצת להיות רק שלי - בדמיון.

כמו הרבה אחרים, שאת הגבול הברור סימנתי לכולם

כי לאף אחד לא האמנתי. וזה היה נכון. לא מתפיסה מוטעית.

אבל כשהוא פגע בי אמרת ״בא לי לדפוק מכות למי שלא יודע איך לדבר ליד בנותת!!״

וזה כמובן הקסים אותי,

קצת שמחתי שבא לך לדפוק לו מכות.

אבל זה היה כי הוא לא יודע לדבר ליד ״בנות״ ולא כי הוא לא יודע לדבר לידי...

זה ריגש אותי,

כי זה היה לך כעיקרון ולא כי ניסת להרשים אותי

אבל בסופו של דבר,

זה מה שהרחיק אותי,

שהתאמצת להיות רק שלי- רק בדמיון שלי.

וזה בסדר. אני באמת לא מבכה על זמנים.

רק שמחה שגם אז ידעתי להעמיד חבל גבול ברור,

גם אם הלכת רחוק ממנו, לכיוון הנגדי.

קור רוח קור רוח קור רוח.

פוזה שלימה של קור רוח.

אף אחד לא יעלה על הטעות.

רק רציתי שתיקח אותי ותבטיח לי חיים,

שתראה לי שלא חלמתי לשווא,

שאני לא רק בונה את החלומות אלא גם חיה אותם. לא נופלת בין הכיסאות. לא עוצרת במדרגות.

האם זו תהיה בחירה אמיצה לפנות לחיי כשכל אוהביי יעמדו באותו המקום הקסום והאהוב?

אני מרגישה שזה לא נכון שאנשים פורשים לפניי את החלומות שלנו יחד כשאני יודעת שיש סיכוי שעוד רגע ואפנה,

העניין הוא שגם הם צריכים לדעת שיש סיכוי גדול מאוד שאני אפנה ממש עוד רגע, אשאיר אותם ואת החלומות שהיה נעים לי להקשיב להם.

אם הם יודעים, למה הם עוד מנסים? זה כמעט גורם לי להישאר בטעות...

"את פשוט מחוברת אליהם, זה לא שאת נהנת, את רק אוהבת אותם"

זה נע בדרסטיות בין כן ל- לא.

***************************************************

נכנסתי בדלת וחשבתי ששמעתי אותו אומר "היי" אבל אני המשכתי, אני לא מסתובבת ל"אולי".

כשמצאתי את החלב הגעתי לקופה.

"ארבע וחצי... " הוא הרים את העיניים "מה נשמע?"

"מה המצב?..." החזרתי, מביטה-לא מביטה בו

"עייפים"

"כמו שצריך. אני צריכה חשבונית מס"

"כמובן. לאיזה שם?"

אמרתי לו את השם- הוא חייך. נזכרתי שהסתלבטתי עליו בפעם האחרונה שהארגון הזה משוייך לדאעש. 
שוב נהרס לי הניסיון להיות קשוחה. חייכתי גם.

"לא היית פה מזמן" הוא אמר תוך כדי שהחשבונית יוצאת.

"כן. החלטנו להחרים אתכם קצת..."

כנראה שאיזשהו בילבול תקף אותו, כי מיד כשהחשבונית יצאה הוא קימט אותה והתכוון לזרוק לפח כמו שאר החשבוניות.

הבטתי בו במבט שואל וקצת מגחך כשהיד שלי מחכה באוויר לחשבונית שהוא הרגע אמר שמובן שהוא מביא לי.

הוא הבין, צחק והתחיל ליישר אותה בחזרה, להציל אותה מהקימוטים שהוא גרם בה.

"אחר כך אתה שואל למה אני לא קונה פה יותר..." מילמלתי בעקיצה למראה החשבונית המכובצ'צ'ת ויצאתי מיד.

"אם זה מה שמונע ממך לבוא, אני אוציא כמה חשבוניות שתרצי!" הוא צעק החוצה כשאני כבר בחוץ.

חייכתי. הוא נשבר הרבה יותר מהר ממני. 

************************************************************

"אני רוצה שנדבר. תראי, יש עוד דברים שאולי כדאי שתכניסי לשיקול שלך"

ושמעתי כל כך הרבה מילים שמנסות למשוך אותי לשם, להשאר. להשאר. להשאר.

כל כך כאב לי שהרצון בהם רק בוער, שאם אני אבחר כמו ש"צריכים אותי" זה יהיה שקר קטן לעצמי.

משהו מתוק קורה שם, משהו מתוק תופס לו צורה, הבטחות מתוקות מנסים להבטיח לי ומכל המתיקות הזו אני צריכה לפנות,

כי זה לא נכון לבחור מתוך הרגש והחסד עניין כזה.

"אל תיקשרי למקום העבודה שלך".

******************************************************

 מתי אני אהיה מרוצה מחיי?

לא אברח מפה לשם,

מאדם לאדם

בכל רגע שארגיש שמחייבות סוגרת עליי?

אני עייפה. כואב לי הראש.

נפל עליי כאב מוזר היום.

ותיפקדתי במאה אחוז ומעבר למשימות שלי.

אני לא רוצה להיות צריכה להחליט,

אחי הקטן מקנא בי שיש לי בכלל אופציות בחירה-הוא צודק.

אבל מצידי קשה לי. כלום לא ברור לי בבחירה הזו, משהו לא מנוסח טוב, למה שלא אבין מה אני חושבת ומרגישה?

קשה לי. אני עייפה. כואב לי.

קשה לי קשה לי.

בין היתר ובסופו של דבר, גם הוא יצפה לתשובה. כמו כולם.

הוא יחייך ויביט בעיניים ואני אמלמל בצרידות ״אני מפחדת להתקדם״

והוא ימשיך לחייך בהבנה. 

אבל זה לא ישנה את זה שהוא צריך תשובה.

מחכים ממני לאמירות חותכות, כאילו ידעתי אי פעם מה זה. להחלטות.

אני נעה ונדה, לא מסוגלת לעמוד במקום אחד, בודקת כל דבר. ואיך אבחר?

אני מפחדת להתקדם. אני מפחדת לקשור את עצמי.

״מי שקשר הוא מי שתיר אם יהיה צורך״ היא מזכירה לי.

ואני מהנהנת וחוזרת שוב לפחד.

״אורי, אני צריכה זמן. אני צריכה את הזמן. תן לי זמן אחרון מוגדר״

-״אני לא רוצה״

״אני צריכה יום להגיד בו את המילה האחרונה.״

-״זה ישנה משהו? זו הנקודה?״

אני יודעת שלא, יודעת שלא.

אני רוצה רק לחבק את החיים בלי מילים.

בלי הבטחות.

כי מה אני יודעת לשלב זה? מה אני אדע אי פעם?

זה נראה כאילו אני משלה את עצמי שכשביקשתי ממנו לתת לי ״דד-ליין״, הוא ענה ״עד דלא ידע״.

אבל זה לא ככה.

אני פשוט החלטתי לתת לחשיבה הרצינית את מקומה, ולהתעלם ממנה בכל מקום שהוא לא מקומה.

החלטתי שהתלבטויות על סך חיי לא יהיו לי למועקה בסך חיי, כך שחגגתי את פורים בראש נקי מתוך הידיעה שאת עול ההחלטה אני אקבל על עצמי בזמן.

והנה, אני מקווה שה׳ יהיה בעזרי לקבל את ההחלטה הנכונה מחר

ויותר מכך, שאשמח בה. שארגיש איתה שלמה ללא חרטות.

ששטויות לא רלוונטיות לא יסיחו את דעתי מהאמת השלימה.

אני לא יודעת לשלוט בחיי,

אבל אני משתדלת לכוון לנכון ביותר

ואת האמיתי ביותר אולי לא אצליח להסביר לעולם

אבל אני מקווה שתמיד אחיה בתחושה שאני הוא השני שצריך להרגיש את ההשלמה בהחלטות של עצמי

ורק אחריי, אחרים, אם הצליחו להבין או לא.

לא כעול.

בשמחה.

מתוך אמונה בשיקולי דעת מוקדמים ומאוחרים.

בו.

השמחה שלי מקורה בבכי עצום, זה וודאי,

עוד רגע ואגע בשורש השמחה ואחבר אותו אליי.

אני לא חושבת שעיניים טובות יביאו לי נחמות לקשיי החיים,

יביאו לי הנחות למשימות שלי...

אבל אני מרגישה את הצורך העז להביט בעיניים טובות,

מרגישה את הצורך להוציא את זה לפועל, לקחת את זה בעדינות ובשקט

ולקרב אליי, רק אליי, שישכון בי.

וירגיש שהוא רוצה לשכון רק בי.

וכל יצירה שתהיה, תהיה כל כך ממוקדת גם כשלא נדע,

כל כך מחוברת לשורש חזק.

אני רק צריכה שורש חזק.