חשוב לי לבוא ולכתוב את זה, לנצור את האמירה.
כי מקודם היא אמרה דבר קשה
והסכמתי איתה
עד כדי כך ששקלתי לפרוש מהכל.
אבל אז כעסתי על עצמי, כי זו לא הפעם הראשונה שחשבתי לפרוש מהכל
ועדיין אינני עושה זאת. אלא רק מתקדמת בנושא.
רציתי לקבל החלטה חותכת, תשובות ברורות ממני,
אבל זה לא קורה. אין החלטות חותכות.
הכל פה תהליכי בחיים וכל שאבחר לא מובטח לי שאהיה בטוחה בו
גם אם הוא היה הצעד הכי נכון לחיי.
אני רוצה קודם כל לשמוח בבחירות שלי ולא לבכות אותם.
אני רוצה שכשהיא תגיד "זה תפקיד של בנים" אני אדע להגיד- נכון. אבל לי הוא טוב.
אני לא מתנגחת לשם ההתנגחות. אני אולי אפילו לא מתנגחת.
אני פתוחה לשמוע.
אבל שמעתי די. יותר מידי.
אני רוצה לשמוע יותר חזק מכולם את הקול שלי שמדבר.
כן, ההוא שנוטה להקשיב. יש לו המון מה לומר
וכשהוא לבד איתי הוא אומר הכל באמת.
אבל כבר הרבה זמן שהוא חי כתגובה לאמירות
ולא אומר בעצמו. הכל. באמת.
הוא לוחש בין לבין
ואני מבקשת ממנו בפה מלא. בוא ותגיד כל מה שיש לך להגיד.
לבנתיים הוא אומר שעוד ניפגש
ושאשים לב שפעם שעברה כשנלחמתי להקשיב לו ולכבות את כל הקולות מסביב
(כמובן אחרי שהתייחסתי אליהם באמת)
עשיתי את עוד אחת מהבחירות הכי מסוכנות והכי טובות שנודעו לי בחיי.
יש משהו עמוק יותר מהבחירה.
כשאפסיק לחשוב שאני תלויה בבחירות שלי
וכשאתחיל לפתח אותו, את הדבר שמאחורי הבחירה
באמת, הכי גדול שאפשר.
אז אהיה מאושרת.
יש עוד דרך.
תודה לאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון