נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אולי כשנחשול מים יפלט עלייך אתה תתעורר מכל ההליכה הברורה, העיוורת הזו, הממוקדת מידי הזו.

אני לא מזיזה את העניים שלי מהמטרה אבל יודעת שיש סיכוי שאני בטעות אמשיך להביט בה גם כשכבר יקחו לי את היכולת לצעוד אליה.

אולי זה שאני מביטה בה כל כך חזק כבר מעצמו מייצר צעדים אלייה? עד כמה שזה הזוי?

השרירים שלי תפוסים, אני מרגישה את נחיתת האנדרנלין קרבה. אולי אני כבר בה. אולי אני לא רואה אותה כי אני מביטה כל כך חזק על נקודה אחת. אולי אני רק עושה את עצמי, כמו נערה מטופשת שמשחקת את עצמה מתעלמת מאדם שהיא ראתה ברכבת.

הקושי ישפיע. אבל הקושי לא יוביל אותי.

אני צריכה לצאת מפה. הייתי צריכה כבר ממזמן לעוף מפה. 

הנקודה היא שאדם שואף גבוה- וחוסר יכולת או חומרים גורמים לו לרגשות אשם מתסכלים.

צריך רק לדלג על רגשות האשם.

ולהתאמץ.

יום עצמאות שמח. יום עצמאות...
עד שלא ראיתי אבן לא קלטתי שדבר נורא קרה.

אנשים משתגעים שם ברחובות, שיכורים, צווחנים, נראה כאילו זה יום אישור לפורענות

ואיך זה מתחבר לשאר החיים?...

הייתי רוצה לכתוב עליו, אבל הוא בא לי בכל מיני אנשים, כל פעם בדמות אחרת ואני מבינה את הסיכון שבזה:

אני דבק פתוח.

אם אני אכתוב עליהם כי הם סך הכל משמשים לי כמטאפורה לרגע מסוים שהיה או לתכונה מסוימת

זה יוליד הרבה- אבל בין כל זה, גם כשאדע שלא הם הנקודה, זה יוליד הרבה בדמות שלהם. הרבה שהם לא במציאות. הרבה שהם לא יכולים להיות במציאות.

אני לא יכולה לסגור את השפורפרת, ניסתי, זה כנראה השלב בחים שאני פשוט דבק פתוח, כמה שלא רציתי, כמה שרציתי לשלוט, השליטה שלי כרגע תהיה בלכוון נכון את הדהירה הזאת ולא בלעצור אותה. 

אני באיזשהו מצב כזה, שעתידי פרוס לפני, ריק, משבצות ריקות כולו ואני צריכה למלא אותו.

אני מפחדת, כי יש לי את הבחירה המלאה בערך...

כמעט וחשבתי לקשור את עצמי לכבלי חובות אבל נזכרתי שזה רק מפחד ולא מבחירה, אז עזבתי את החבל בצד.

צריכים לבוא אליי בשבת, את אף אחד מהם לא הזמנתי, אבל אני צריכה לשכנע את עצמי שטוב לי שהם כאן ושאני לא רוצה לבד.

אני רוצה שירגישו בנוח. אני יודעת לעשות את זה נראה לי. עובדה שהם מגיעים ואני אפילו לא הזמנתי...

אני עוצרת פעולות מלצאת מכלל שליטה כי אני יודעת שדברים בחיי כבר מתנהלים לבד, מספיק הכפתור.

אז אני משכנעת את עצמי לא ללחוץ על יותר מכפתור.

אחרי הלחיצה על הכפתור- הכל רץ.

אסור לי לדחוף בכל הכוח, התגובות יהיו מסוכנות לנפש שלי.

עולם משוגע בחוץ. ואני אפילו עוד לא יודעת איך למלא את המשבצת הראשונה.

אנשי ישראבלוג היקרים, אני מתגעגעת לטובים שבכם....

אנשים מלאי השראה ושלווה, כמו שכבר אמרתי, משוגע פה בחוץ.

************************

עכשיו כשאני מסתכלת- חייב לשנות את המחשבות הישנות בעיצוב בלוג פה....