נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

היו זמנים שקצת פחות האמנתי.

״זמנים״...אתמול...

אתמול בלילה, בערב, מה שתרצו.

לקחו לי טיפה אחרונה של שפיות מבלי שידעתי בכלל

שבה אני מתנחמת.

הכאב הפיזי עוד לא עוזב.

חשבתי היום שאני רוצה כבר להיות בשבוע אצל סבתא במושב

פשוט להיות שם. לקום מוקדם או לישון מאוחר

לשבת בחדר שכולו מרפסת שתמיד פחדנו מחדר השירותים שם.

לשבת בספה כשעץ זית וכנראה איזו חתולה נואשת מוכיחים כמה 

אתה לא רחוק מבחוץ.

אולי גם לאסוף ביצים שאת זה האמת מעולם לא הספקתי

לשמוע ערבית, להכין תה, לאכול חביתה עם יותר מידי עשבי תיבול.

לקרוא ספר במזגן. הנמוך והישן.

אבל אין לי מה לחפש שם עכשיו יותר מביקור מביך של דודים 

שאחד מהם לא מבין רמזים.

זה לא יהיה נעים כמו הדימיון, זה כנראה מעולם לא היה נעים כמו הדימיון

או שפשוט לא הספקתי להבין.

אבל זה לא משנה כבר. סבתא לא בבית ההוא ולא בכלל.

ממתי בכלל אני חושבת עליה?

איזה מחשבות מוזרות.

איזה מוזר שאף פעם לא חשבתי.

בכל מקרה. אני צריכה ניתוק מסויים ככל הנראה

מכל מה שאני יודעת כרגע- ממה שאני מתעסקת בו בפועל וממה שאני מתכננת לעתיד.

אני צריכה מקום רחוק להרגיש שיש לי דברים עמוקים, יציבים ואמיתיים גם מעבר ובלי תלות בכל מה שאני עושה היום

אני צריכה להרגיש אותי ולא את כל מה שאני מייצגת.

צריכה. דחוף.

זה ה״חיפוש עצמי״ הזה שאנשים עושים בחו״ל?

אשמח גם למושבה רחוקה בלתי מחייבת בנושאי יחסי אנוש פה בארץ.

מקודם כמעט נדרסתי בכביש, פשוט הלכתי והלכתי כל כך שקועה במחשבות שלי שחציתי רמזור אדום

כולם צפרו והייתי בים הרכבים ואופנוע אחד שהיה חייב כנראה להמשיך. עשיתי את מבט ה״אופס״ שלי וחשבתי לעצמי-

נהיית שקועה? את ממש כמו הדמויות הלא מרוכזות בסרטים בזמן האחרון.

כואב לי. אני מבליגה. לא יודעת כמה נכון להבליג אבל איבדתי אמון במערכת הרפואה די מזמן. בטעות איבדתי. ממש בטעות.

אני תקועה פה, יודעת מה נכון כדי לזוז אבל פשוט לא רוצה. בין אם זה מחשש או בין אם זה מחוסר אנרגיות זמינות.

שואלת את עצמי כמה בכוח?

לשכב בין החלומות שלך ולהיות עוד צמא

זה אולי קצת כמו להביט תמיד על כוכב

כשאתה בעצמך על כדור הארץ

שהוא גם כוכב.

אבל זה לא רע, לא רע,

אתה מביט בכוכב כדי לקבל השראה

אולי יותר נכון ״מציץ״ בכוכב אחר כדי לקבל השראה

אבל רוב הזמן מביט על הקרקע בחיוך מבויש

שאכן תחתייך כל מה שכבשת.

וזה לא מספיק לך לגמרי, כמובן, אתה בתקופה רעה

אנשים בחוץ לא מבינים לגמרי מה זה להיות משתדל

מה זה להלחם כשלא ברור לאיזה צד

כשנראה כל צרה מחדש שאין לה טעם ואין לה הצדקה

גם אם אמרת אתמול שמכל קושי נבנים..

הם לא מבינים

ואתה לא יותר.

המון ספרים סביבך,

כאילו כל אחד נותן לך מעט מכוחו וידיעותיו

ואתה מתפלל שמתישהו גם תגמור אחד מהם

שתעביר את העמוד האחרון להרגיש שסיימת משהו שלם

שיש לך ידיעה שלימה בידיים

וזה נשאר ככה הרבה זמן

זה שאתה מנתר מספר לספר

ולא גומר אף אחד.

עדיין.

ספר זה תהליך

אתה לא צריך לגמור אותו

אתה צריך לעבור איתו

תקופות

תקופה

זמנים.

הכתיבה היא גם תהליך

אתה לא בונה אותה

אתה מתחיל והיא נוצרת

אתה לא קשה איתה

אתה זורם ורק ככה היא נשארת

אתה לא משקר לה במילים יפות,

אתה חותך עד העצמות כדי להגיע לביטוי

המדוייק ביותר

או מכין לפנייה שטיח של חסד

שתרגיש בו חופשיה.

בלי הבטחות לך.

אני כנראה רוצה להיות קצת שיכורה, שיכורה מעייפות, לראות סרטים משכרים שלא נכנסים ללב יותר מידי,

לשחק אותה כאילו יש לי איזה האנג-אובר למרות שמעולם לא שתיתי ברצינות

וכל זה כמובן כדי להרגיש איזו המרצה.

כדי שמחר אני ארגיש.

לא שאני מייחלת לצרות. אבל כבר אמרתי להוא המדומיין- אני רוצה חיים.

לא איש, לא מין, לא פרמטרים תלושים- חיים שלמים.

ואני צריכה מישהו איתי בכל זה, שיהיה לו ברור שכל הפרמטרים צריכים להצליח ליצור "חיים".

אעדכן כנראה. בעיקר את עצמי.

שיהיה בסדר, שיהיה טוב, טוב מאוד.

מה שאמרנו.

מה שאמרנו? כן, כן.

ולסטות מותר אמרנו?

תמיד מותר ממה שנאמר.

את מתרגשת? מבועתת יותר.

טוב נו, זו התשובה הצפויה שלך, אבל... את מתרגשת?

מפחדת מלענות על זה.

גם זה צפוי.

הרצונות שלי בשמיים.

ואת בארץ? את בשמיים. אני בשמיים.

כן את בשמיים.

מה זה אומר לעזאזל?! כן, הם ואני אני והם. הכל מידי בשמיים.

אז למה לפעמים את מלחששת בשקט מתחת לחיוך מרוצה שהם מסוגלים להיות בארץ?

כי אני מבינה שהם בסופו של דבר מחוברים לשניהם, אבל בשמיים אי אפשר להחזיק הרבה.

זה לא מראה יתרון לארץ, זה פשוט שאנחנו צריכים במינון קצת שמיים והרבה ארץ, אבל לא בכלל לא שמיים. חייב קצת שמיים, אחרת,

אחרת אין ארץ. כי ״את השמיים ואת הארץ״.

כן.

אז כמו שסיכמנו?

יש ברירה? כמו שאמרנו...