נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אמא של שיר החליטה לעשות טיול באזור עם המשפחה. כמובן, זמן איכות...

"תום!! אמא אמרה שתזדרז כבר..." שיר קראה ביאוש.

תום יצא מהמקלחת כשכובע מכסה מעט את פניו בצורה מוזרה. שיר הציצה תחת הכובע.

"זה מייקאפ?" היא גיחחה ופיה התרחב ואז הוצר בחזרה "חטפת מכות?" היא שאלה בהיסוס.

"עשרה קבין של חטטנות הגיעו לעולם. תשע נטלה שיר ואחד כל העולם..." הוא מלמל לעצמו.

"זה ארוך מידי בשביל להיות מצחיק!" היא החזירה לו וחרצה לשון.

הדרך עברה בשקט בזמן ששיר שקעה בשירים שלה ותוום בספר שהבטיח לאביו שיצליח לגמור מבלי להתייאש.

השירים סחפו אותה לעולמות שהיא נהנת לשוטט בהם, עולמות דמיוניים, מנותקים מהמציאות...קלים יותר.

לפתע שיר הרגישה מכה קלה בכתפה, היא הורידה את האוזניות. "מה?" היא שאלה לאויר, אין לה מושג בכלל מי נדנד לה.

"למה שלא תשימי כובע כמו תום? חם בחוץ.." מור שאלה והערצה קטנה בבנה המחונך ניצת בעינייה.

"אה, לא זה בסדר. לא שמתי מייקאפ היום" היא מלמלה וחזרה לשירים שלה, לא לפניי ששמעה את אביה המבולבל תוהה אם זה לא אמור להיות הפוך.

העייפות הורגשה באויר. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר והמשפחה הייתה צריכה להיות ערנית לנסיעה של 20 דקות.

"אמרו לי שהיא מדהימה האישה הזאת" מור התרגשה בכל פעם ואף אחד לא רצה להוריד את מצב הרוח שלה לכן כולם נתנו מאמץ מעצמם וקמו בארבע לפנות בוקר בעל כורחם.

כשכבר הגיעו שיר הורידה את האוזניות בעצב קטן שהיא חוזרת למציאות והתמתחה מחוץ לרכב.

"אאאאא" מיכאל התמתח וקרא בקול כמו אריה ששואג. "זה מעייף..."

"אל תתעייפו לי עכשיו חבר'ה" מור נשארה בערנותה האיתנית. "זזים!" היא ציוותה והתקדמה לפני כולם.

השלושה הביטו אחד בשני בבילבול "קדימה" היא קראה, הם התנערו ונגררו בעיקבותיה.

זו הייתה דלת גדולה ושקופה בגווני הירוק, מאחורייה השתקף אולם ענק והרבה מים. בריכות חמות, כיורים מהודרים, ובריכות בריאות למיניהם.

"ספא?" מיכאל שאל את אשתו במין נימת גאווה.

אישה חייכנית וצעירה ניפפה בידה לעבר מור.

היא נראתה צעירה מידי מכדי לנהל מקום גדול שכזה, צעירה עד כדי כך שתום החל להסמיק בנוכחותה...

"מור!" היא חיבקה את מור, סימנה להם בידה לעקוב אחרייה ונכנסה למקום שממנו יצאה לפניי רגע.

"מכירות מאז?..." שיר ניסתה להבין.

"אתמול בערב" מור ענתה ופתחה את הדלת בעדינות האופיינית לה.

תוך רגע הם הכירו את האחראית האמיתית, אימה של אביגיל-הבחורה שקיבלה את פניהם.

מתוך מבט ממושך מעט במשפחה הוחלטה החלוקה.

ההורים היו יחד אצל אדם שעבד שם, תום הלך עם האחראית המבוגרת ושיר הלכה יחד עם אביגיל שמסתבר שבנוסף להיותה הבת של האחראית, גם עובדת שם.

כשכולם הלכו למקומותיהם אביגיל שילבה את ידייה אחד אל השני והצמידה אותם לפיה. שיר תהתה מה ריגש אותה כל כך.

"זה יהיה גדול. אני כל כך אוהבת לקום מוקדם..." היא מלמלה ושיר חייכה לעצמה. היא הכירה את ההרגשה.

"נלך?" היא קיפצה שתי קפיצות במקומה ושיר הנהנה אך היה בה חשש קטן שכאשר הקפיצות התלוו למילה הזאת זה רומז על כושר שהיא צריכה לעמוד בו.

"בבקשה. שב" שמחה, האישה שלקחה ב"חסותה" את תום פרשה את ידה כמארחת רחבת לב.

תום יש על אחד הפופים אך הרגיש לא בנוח, בכל רגע שבו עינייה של שמחה לא אפפו עליו הוא תפס קפיצה קטנה בניסיון להתמקם בצורה טובה.

"בבקשה" היא הגישה כוס תה לשולחן שמולו וישבה גם על פוף מולו. לעומתו, היא התרווחה כאילו כבר הייתה רגילה .

"אתה לא אוהב תה?" היא שאלה בחשש והביטה בכוס התה המונחת לפניהם.

"אני רוצה שיתקרר" תום תירץ מיד ושמח כשראה בתווי פנייה כאילו קיבלה את התירוץ כראוי.

האמת היא שתום לא היה מסוגל כל כך להתרומם בשביל לקחת את ספל התה, הוא הרגיש שוקע בתוך הפוף וניסה להמנע מכל תנועה שתראה מעוותת בצורה כלשהי.

היא הצביעה על ראשו "הכובע" היא אמרה.

תום שלח יד מהססת והסיר את הכובע מראשו.

שמחה הנהנה כמבינה את חומרת המצב. "קרח יעזור" 

היא קמה ממקומה והשאירה לתום עוד דקות ספורות של נוחיות בינו לבין עצמו, הוא נשם לרווחה, רק עכשיו שם לב שהחזיק את נשימותיו ברגעים האחרונים.

"זה מחדר הכושר" תום אמר מבלי שהתבקש ברגע שידיה המקומטות של שמחה הגישו לו את הקרח בשקית.

שמחה הייתה קשישה מרשימה, לא בחיצוניותה אלא בטוב הלב שלה שפרץ החוצה.

היא התחמה שנים כרופאה טבעית וכפסיכולוגית-למרות שלא אהבה את הכינוי.

מבחינתה התארים היו סך הכל דפי אישור למעבר לחלק המעניין-לעבודה שלה.

מה שהיא באמת אהבה היה לדבר, לשמוע שפיכות לב בייחוד מאנשים שלא הכירה.

תום חש את החמימות השופעת ממנה, ומבלי לשים לב רצה לספר ולשתף אך הייתה בו מן הסתגרות של הרגל שמנעה ממנו לדבר בשצף.

"אתה נראה לי בחור מיוחד תום" שמחה ישבה למולו בזמן שהוא תוהה בבילבול איך ידעה את שמו.

"תודה הוא מלמל.

בנענוע ראש היא דחתה את נימוסו "אתה לא צריך לומר לי תודה. אתה צריך להאמין לי"

תום שתק. אולי קצת נעלב מכך שחשבה שהוא לא מאמין לה.

"אני אומרת הרבה דברים להרבה אנשים, אבל אני לא מזייפת, אני אומרת באמת" היא הבהירה "הביטחון העצמי שלך יעלה בקרוב, ולא רק מהפגישה הזאת אלא בעיקר מכל מה שיבוא אחרייה. עם הזמן אתה תבין על מה אני מדברת"

- "הבטחון העצמי?" שאל במבוכה.

"כן" היא ענתה קצרות. "ונתחיל מזה שתשב כמו שאתה רגיל לשבת לבד בחדר ותפסיק עם התנועות המוזרות, אני לא בוחנת את כל רמ"ח אברייך" היא אמרה בקול תקיף מעט. קצת כמו הסבתות שדורשות ללכת זקוף.

תום היה מבולבל מעט באישיות החמה אך התיקפית שלה.

הוא קם. נשם עמוק ונחת על הפוף הגדול בהתרווחות. בתחילה הרגיש מוזר אך שם לב איך לאט לאט הוא מתרגל לעיניין.

"רוצה לספר לי מה קרה בחדר כושר?"לפתע היא נשמעה כמו מנהלת בית ספר, אך החיוך ששלחה לאחר דקת שתיקה שינה הכל.

"הייתי קצת דביל. נסתי מתקן חדש" הוא גירד במצחו ונרתע ברגע שהבין שגם באזור ההוא כואב לו.

"זה כאב עד כדי כך?" היא שאלה.

"אני לא יודע. אני חושב...לא כל כך" הוא ניסה להזכר במכה במצחו ברגע שחלק לא ברור מהמתקן הוטח בראשו.

"אז למה היית 'דביל' ?" היא ציטטה אותו ותום לא הבין.

כשראה שהשתיקה המשיכה הוא הבין שלא תסביר את עצמה.

"שניסתי מתקן שמעולם לא הכרתי. זאת אומרת, לא ניסתי אותו בסוף-רק חטפתי מכה"

-"כן, אבל המכשיר בטח היה מסקרן אם רצית לנסות" היא כאילו התגרתה בו.

"בסדר. אני לא חייב לנסות. יש את מה שאני מכיר"

-"אבל זה סתם משעמם ורגיל, אם החדש יותר טוב?"

"אף אחד לא אמר שזה יותר טוב"

-"ואם?"

"אני לא יודע. בכל מקרה זה לא וודאי!" קולו קצת גבר ואז שררה שתיקה שכמעט יכל למשש בה.

כנראה ששמחה הצליחה להוציא ממנו משהו שרצתה לשמוע ואולי אפילו להשמיע לו בעצמו.

חצי דקה שקטה עברה, עוד חצי דקה נשרכה ארוכה ארוכה בזמן ששמחה לגמה מספל התה שלה ואז הביטה בתום.

"ככה אנחנו, בני אדם" היא הנימה את הספל על צלוחית חרסינה קטנה ונשמע צליל מוכר בהתנגשותם אחד בשנייה.

"מפחדים מהזדמנויות, בורחים לטווח הבטוח. עושים את כל הדרך הארוכה וברגע שקרבים לדבר הגדול ביותר- מגלים שהוא בכלל לא מוכר לנו ובורחים"

השקט המשיך לשרור בחדר ורק קולה הצרוד מעט אך הנעים של שמחה ריחף בו.

"תום, כמה שזה נראה בדברים הקטנים טיפשי ולא נורא-זה חלק גדול מהחיים שלנו. כבישת הפחדים, הקפיצה קדימה בעצימת עיניים. זה חלק מסוד החיים המאושרים. ההתמודדות, השאיפה, הניסיון והשינוי" כל המילים הללו נשמעו פתאום מובנות וקשורות אחת לשנייה.

"הבא לי דוגמה לדבר אחד שתמיד רצית לעשות או להיות"

-"מה?" תום שאל למרות ששמע. אולי בניסיון לתת הזדמנות ליקום לגרום לשאלה להשתנות.

"הישג שרצית לממש, זה לא בוחן פתע. אל תבהל. תחשוב" היא ענתה ותום נאלץ לשקוע במחשבות, למרות שידע טוב מאוד מה רצה- ניסה להראות כאילו הוצרכה מחשבה מוקדמת לשאלה.

"צייר" הוא ענה.

"להיות צייר?" היא שאלה.

הוא הנהן והיא אחריו. ללא שום תגובה מביכה שחשש לה.

"עוד דבר" ביקשה.

הפעם הוא באמת חשב.

"הייתי רוצה..." הוא מלמל ואז התעשת "הייתי רוצה להצליח להגן על אחותי" הוא אמר מבלי לשים לב שחשב על כך לפני כן.

שמחה אפילו לא דיברה אך הוא הבין ממבטה שתזדקק להסבר מפורט יותר. אפילו הוא בעצמו הזקק לו.

"שלא תצטרך להתמוד תמיד לבד בגלל חוסר ברירה כי אחי'ה לא יעישה כלום בנידון. שלא תחזור מהגן בוכה שילד שקטן ממני בשנתיים משך לה בשיער ואני אפחד להתעמת איתו. שכשההורים שלי יבקשו ממני 'תשמור על אחותך' אני לא אבהל אלא אראה לה שאני מתכוון לעשות את זה"

חיוך דק נפרש על שפתייה של שמחה "אני מבינה"

"דמיייני מים" אביגיל אמרה בקול שקט, קולה נשמע רפוי ומרגיע.

כמעט כמו מנגינה בשקט הזה.

שיר דמיינה ברז מים בחדר האמבטיה- צללה לתוך השתקפותם וטוהרם ואז מצאה את עצמה, מבלי לראות את דמותה בין ממטרות הגינה הציבורית.

היא התמקדה בטיפות המים שהתעופפו חופשיות. חלקן ברחו מחוץ לטווח האזור שנקבע להן וחלקן נספגו באדמה, עכשיו האדמה הייתה לחה...

היא חשבה על כך שטוב שהמקוםהזה הוא לא ציבורי במיוחד בשעות הבוקר וחשבה על איך היו מגיבים בני משפחתה אילו היו רואים את המציאות הזו:

שיר יושבת בשילוב רגליים על הר גבוה, הרוח בשיערה וכל מה שהטריד אותה לאט נסחף למקום לא ידוע, יחד עם המים.

 ברגע שחשבה על כמה טוב שהיא לא חושבת על מה שמטריד אותה היא החלה להזכר בכך ואנחה חסרת קול התנשפה מפיה.

"תתרכזי" כנראה שאביגיל שמעה זאת בכל מקרה.

שיר הרפתה מעינייה הרוצצות בבלבול בחלל השחור והאישי שלה.

איפה הייתי? ניסתה להזכר.

אדמה לחה.

עכשיו קולות הממטרה הפכו לקול רעיש של מים זורמים.

האדמה נשארה לחה, אותה הטיפה עשתה את דרכה עד לאדמה של המעיין שהייתה בו עם שי.

כרגע שי לא היה שם. אף אחד לא היה שם.

המקום היה מוצל מהעצים הגבוהים וירוק, ירוק מאוד.

ולפתע היא הייתה שם. בתחילה עומדת על הקרקע ולאחר מכן בשפת המעיין ואז בתוך המים.

היא הרגישה מעט גזלנות לדמיין עצמה במקום ששי הראה לה ללא שי.

היא חשבה איך החיים כל כך מבלבלים, והיא כמו המים פשוט זורמת איתם, גם כשלפעמים היא מרגישה לא קשורה לאזור, לא בטוחה אבל לא מפחדת ומרגישה כל כך כאילו הדימיון הוא הדבר המציאותי ביותר שפגשה. הרי לא יכול להיות שיש משהו שהיא תצליח לדמיין אותו, להרגיש אותו כל כך חזק ולחוש אותו כמעט בכל רגע, תאמין בו כל כך והוא לא יהיה קיים בשום מקום. חייב להיות מקום בו כל הדימיונות והדברים היפים ביותר שלא שייכים כל כך לעולם השטחי שהיא בו נמצאים איפשהו, במקום שעדיין לא הגיעה אליו, אולי לאיפה שהולכים כל המים..

שיר חזרה לפתחו של מבנה המלון הענקי, כולם יצאו מהרכב ושיר מיהרה לחדר, לבדוק את המחברת שלה שהייתה חייבת אותה ברגע זה.

'לוסי צללה לתוך המים, נותנת להם לחבוק אותה, לעטוף אותה במעטפת שקופה- לא יעילה אך מרגישה בתוכה בטוחה.

כל עיניין המים היה נורא מבלבל, היא כל כך אהבה לצלול בהם למרות שידעה שאם תישאר שם לזמן רב מי יודע מה יקרה לה, היא ידעה שהגלים אדיבים כלפייה ושוטפים אותה בתחושה טובה אבל לא יכלה להתרחק כל כך ולבטוח בהם שלא יסחפו אותה למקומות מפחידים. רחוקים."

שיר נזכרה איך אביגיל הבטיחה לה ואולי אפילו ביקשה שישמרו על קשר, מה היא תפסיד? אין לה פה כל כך חברות לדבר איתן על דברים שרק בנות מדברות עליהן, ואת מי היא תשתף בכל עיניין המים. בכל עיניין ה-שי?

******

לא הרבה להגיד חוץ מ- והוווו!!! חופש גדול! תנצלו אותו לדברים שאתם אוהבים ותמיד רציתם לעשות.

ואל תקומו מאוחר מידי, זה מבאס :\

מלאת חיבה וחיבוקים 3> 3> 3>

ואוו אני חייבת להיות אמיתית עם עצמי

פתאום היה לי פרץ של רצון לחזור לאותו המקום הזה,

לדבר עם חברות שלי על הבנים לשמוע אותם מרכלים על מי מתאים למי, לקבל הודעות של אדם שבאמת יודע להצחיק אותי ולחייך, סתם לקפוץ ולרקוד בידיעה שאף אחד חוץ מחברות לא בסביבה, לצלם תמונות ולהתעסק בפלאפון מבלי להתחשב באמירה של 'עידן המסכים'. לבלות!

"המילה בילוי באה מהמילה בלוי" תמיד אני שומעת אותך אומר את זה גם כשאתה לא בסביבה דואג לי

אני יודעת שכל כך פחדת שאני אתרחק מהשיגרה כי זה מביא את האדם למקומות רחוקים..

והנה, פשוט בלעתי את הרצון הזה בשקט ולא התקדמתי מהר מידי, אני באותו המקום מאמינה בדרך שלי גם כשקשה והיא נראת לא מועילה ומשעממת במיוחד, אני פשוט יודעת שיום יבוא ואני אשמח שלא רצתי לגעגוע או לשחיה בתוך ים של חיבה ותשומת לב,

זו לא אני. זו כבר לא הדרך שלי. אני כל כך ארצה אבל לא יעשה את זה. אני יעמוד על העקרונות שלי גם כשאני מהרהרת לגביהם כשקשה.

קשה לי לעמוד נגד כוח המשיכה! קשה לי למנוע מעצמי דברים טבעיים.

אבל אני יעמוד בזה, אני אומרת לכם שאני יעמוד בזה.

אין לי מושג עד כמה עצומה באינטנרנט יכולה לעזור ולהגיע לאנשים הנכונים, אבל לשבת בחיבוק ידיים לא מרגיש לי יותר משפיע

גם אם זה לא יגיע למי שיכול להשפיע זה יגיע למודעות הציבור ואולי זה מה שיקדם את העיניינים.

חוץ מזה, אני מאמינה בתמימות.

(אני לא אבקש ממכם לחתום, רק הבאתי לידיעתכם על העצומה. בחירה מלאה שלכם, לא רוצה לשגע)

קישור

כשאחיך הקטן בוכה כי הוא מפחד על הילדים של עם ישראל...

כי הוא מפחד מהמדינה שהוא חי בה.

והוא לא מודע למיסים, ולא מודע לנטל וכ'ו, הוא רק מרגיש מאויים במקום שלו,

וזה, זה הכי נסבל.

תרשו לי לרגע לעשות את זה גם אם זנ ביני לבין עצמי.

תרשו לי לשכוח לשנייה את כל מה שאני מאמינה בו ולשנוא את אלו שגרמו לי להרגיש שקרנית רק כי הם לא האמינו, מתרוממת רק כי אחרים הגנו עליי, שנתנו לי להבין שהם מוכנים להניח אותי מלפניהם למקרה ויפלט כדור ולאלו שלא ידעו להעריך את כל מה שעשיתי והקרבתי בשבילם ורק אהבו לעשות פרצוף כדי להרגיש מסכנים ודרמטיים.

ולפעמים מתחשק לי לצעוק ולשנוא, להזכר איך זה מרגיש לא להתכחש לפגעים ששותלים לך...

מרשים לי?

היא כבר אמרה לי פעם לא לעשות את זה.

להודיע לה כשאני לא יכולה, שהיא תדע שאני בסדר ויש סיבה שלא חזרתי

אבל אני לא תמיד רוצה שידעו אם אני בסדר או לא,

אני רוצה להיות מסוגלת להשאר במקום או לנסוע למקום מבלי שכל הזמן ידעו

לא חזרתי לצלצול שלה, וזה לא בגלל שזה מעיק או משהו,

אם אני יענה לשיחה אז הלך לי כל עיניין השקט, הוא כבר לא אישי, הוא יהיה באחריות שלה כשהיא יודעת איפה אני ו...זה לא אותו הדבר כשאתה מביא הסברים.

קבעתי לעצמי גבול, זה בסדר, אני עוד מעט חוזרת, אבל תני לי להרגע לבד עכשיו. בלי למלא דוחות מצב..

אני מעריכה אותך מאוד, רק שתדעי.

את לא סתם מורה, את בן אדם שלימד אותי אחריות לאורח החיים שלי, 

ושאני בטוחה שיבין אותי אם אסביר לו

אבל בבקשה, לא עכשיו...