נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

לא רציתי להיות ריאלית, לא היה לי זמן להיות ריאלית.

למרות שניתנו לי ימי חופש.

וממילא מחשבות טכניות על החיים צצות פה וצצות שם, בייחוד בשלב הזה,

כמו שאומרים תמיד "זה השלב הכי קריטי של החיים"- נשמע לי כמו חארטה שחובה להאמין לה תמיד.

כל שלב הוא שלב קריטי, רק תיקח אותו ברצינות. אבל מי אמר שכך או כך?

זה לא חשוב עכשיו, בכל מקרה, החלטתי לא להכנס יתר על המידה לאזורי הרצינות שאדחק אליהם ממילא.

אין לי בעיה עם רצינות או תיכנון החיים, אבל יש לי בעיה כשזה עובר את הגבולות, כשאין לי תמונות יפות במצלמה או ציורים חדשים במחברת, כשכל מה שאני כותבת עליו הם משימות ודברים לחשוב עליהם ולא מה הנפש שלי הרגישה כשראיתי זקן מנגן מנגינה יפה כל כך.

אני רואה אנשים נופלים מסביב, נלחצים ממשבי רוח וכשהם צריכים ויכולים כבר לנוח- הם שוכחים איך עושים את זה.

וחוזרים להלחץ ממה שכבר אין להם יד השפעה בו.

לא רוצה חיים כאלו. הטכני ישאר בגיזרותיו המחמיאות לו וכל שאר חיי- הם הלך רוח שנשמה גדולה בי בחרה לחיות.

מהו אותו האושר?

והרצון הפשוט, והבחירה החופשית.

כואבת לי הבטן ממך, 

לא הצלחתי לישון אתמול בלילה, נרדמתי מאוחר מידי וקמתי מוקדם מידי בבוקר.

לא רציתי עוד לשכב במיטה אבל הכרחתי את עצמי כי בגללך אני גם לא אשן עוד הרבה שעות.

חלמתי דברים מוזרים, חלמתי את כל מה שלא שייך לי אצלי ביד ואיך אני מרוצה מזה כי אני יודעת שזה מה שיש לי.

נזכרתי איך קמתי למציאות דברים פחות עגומה, למציאות שלנו מתוך חלום בלהות והתעצבתי שהחלום לא אמיתי.

אתה קולט? הזוי...

אני בתור עובדת מצטיינת, מעבירה את ההדרכות שלי בכשל כי במקום להיות כל כולי בתפקיד כמו תמיד, אתה תפסת את כל המקום של הדמיון שלי, של הרעננות, אפילו של הפחדים. ואני עוד צריכה לעשות תפקידים בסדר גודל, כאלו שציפתי להם, כשאתה שם בראש מפריע לי.

לא היה לי תאבון הרבה זמן ופשוט הכרחתי את עצמי לאכול.

זה מטופש מאוד, כי אם ככה אני צריכה ללכת, לא? אבל אני לא הולכת... כי זו לא אשמתך, זו לא אשמתי, זו מציאות שאני צריכה להחליט אם לבחור.

תדבר איתי היום, תדבר בכנות בבקשה.

אני רק צריכה כמה שעות של ראש נקי ממך, אני מקריבה כבר יותר מידי רגשות.

אני רוצה לא לכאוב. אני מפחדת.

רק תהיה ברור לי יותר שאדע בין מה למה אני בוחרת.

זה כל כך לא הוגן.

רק רציתי להתעורר ולגלות שכל זה היה חלום,

חלומות שאני לומדת מהם לקח ולא באמת צריכה להתייצב מולם.

בבקשה. בבקשה שאקום. בבקשה שאני ישנה עכשיו.

מעולם לא ביקשתי בקשות שכאלו.

זה לא הוגן. לא כלפיי ולא כלפיו. זו המציאות הזו. ההווה הזה.

זה כל כך מפחיד.

רק נותר שתחזיקי, שלא תיפלי. אף אחד לא הבטיח לך הצלה את יודעת

ועדיין תפקידך להחזיק.

למה?

כי כשעוזבים נופלים.

וזה עצוב יכולים להגיד לך וקולות בתוכך יתנו לך את התחושה שזו מלחמה שחורה

ואת יודעת שאולי זה נכון ואולי לזה את נדרשת,

רק להחזיק שבוע יותר מאשר שבוע פחות...