נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

המסך הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אבל בכל פעם שאני אישית מניחה את הפלאפון למספר ימים כבוי למעלה אני מבינה כמה אני יכולה ליצור.

כמה אני יכולה לחיות.

לעסוק בתחביבים גם בלי אינטרנט.

נשמע קיטשי אבל זה כל כך משחרר!

יש לי חוקים ברורים תמיד לגבי הפלאפון-

כשאני יוצאת מחדר הפנימיה בבוקר לכיתה אני משאירה את הפלאפון בחדר\על שקט בתיק (לא בכיס) לימודים זה תירוץ מספיק טוב בשביל לא לענות.

בארוחות גם כאלו שאני אוכלת לבד הפלאפון לא בהישג יד.

בשיחות (לא פלאפוניות) הוא הפוך.

רוב היום הוא על מצב "שקט"

מתחילה להשתדל שלא להתעסק איתו לפני השינה או מיד כשאני פותחת עיניים,

מנסה להשתדל לא לצלם כל דבר ודווקא זה מאוד קשה לי.

אבל אני אישית סתם ממליצה לכם שבזמן שאתם משתמשים בפלאפון או במחשב תרימו לרגע את הראש ותראו מה קורה מסביבכם- הרוב יהיו במסך מסויים, תסתכלו עוד ועד עד שתבינו כמה נורא זה נראה.

אני לא מסכימה עם זה שקשה לנו יותר להיות עם חברים בגלל זה אבל בהחלט קשה להכיר חדשים.

ברוב הסרטים\הסדרות שאנחנו הכי אוהבים לראות את החבורות שם ואת הקשרי חברים שימו לב שבקושי נכנס עיניין המסך. וזו מציאות שאנחנו מייחלים לה אבל מנסים למצוא אותה במסך,

אני רוצה להבהיר שאנ ממש לא באה בקטע של "אני מעולה עם זה. כבר יודעת איך מתמודדים", הרי עובדה שאת כל זה כתבתי דרך מסך, אף אחד לא יצליח לחיות בלעדי המסכים.

צריך רק להזכיר לעצמנו שוב שוב ואפילו שוב - מה הייתה המטרה הראשית של המסך?!

עד כמה החיים שלי בתוך זה?!

האם אני מסוגל לוותר קצת לפעמים?

אנחנו לא צריכים להכחיד את המסכים. אנחנו צריכים לדעת לשלוט בהם לפני שהם ישלטו בנו. ממש ככה.

לא מתוך הרגל\ חוסר מעש\ רגעי מבוכה לקפוץ על גלגל ההצלה שנקרא מסך,

באוטובוס לפעמים מחליטים- אני לא שומע שירים, אני מביט בנוף ובאנשים סביבי, כמה שאני לא רגיל וקצת מרגיש חסר מעשה, חסר לי במה להתלות..

בפטפוטים עם חברים שעובדים בייחוד על "קלטי מה הוא כתב\ איזה תמונה יפההה" משתדלים לא לצרף את הפלאפון שלי למעגל.

חייבים לסגת קצת לאמצע. להגיון

חייבים להרגע!

לסרטון לחצו פה

יומן יקר,

אני אעדיף שלא לכתוב לך היום ודווקא בגלל שאני טעונת רגשות,

הימים עוברים במהירות וכל יום של חוסר כתיבה הוא בזבוז,

מצד שני זה כל כך קשה להחליט לכתוב כי אתה מחליט לנסות להפוך רגש לדבר מוחשי,

אתה מפחד שהוא יאבד מהמשמעות אבל אם לא תכתוב אותו אולי הוא יאבד לעד.

אולי אחרים לא יבינו אבל אתה חייב להבין.

בכל מקרה לא היום.

יותר מידי.

קשה מידי.

לא היום.

עכשיו נזכרתי בזה פתאום,

אתמול היה יום די מבאס..

מבאס עד כדי...ביאוס.

בדרך קפצנו לירושלים לאכול,

האמת היא שלא היה לי תאבון, רק רציתי להגיע הביתה

בכל מקרה עברנו בירושולים באיזה מרכז שאני לא זוכרת את שמו

ההמולה שם ציננה אותי,

כל הנערים והנערות שעשו רעש ובלאגן של 'ילדים טובים ירושלים' גרם ללב שלי להתנחם

היה, לא יודעת מה היה שם, 

זו הייתה שמחה

וספונטניות

ואושר אמיתי ובלתי מוסבר,

ובנות עם מכנסונים צחקו עם בנות אולפניסטיות

ונערים רצו וקפצו מעליי ולידי בלי חרטה או בושה, כאילו הם כבר יודעים שאין לי בעיה עם זה

 וילד עם תלתלים רץ כשאחריו שתי בנות צוחקות ולא יודעת,

היה שם אור! היה לי אור בלב!

ושוב, כמו תמיד, התאהבתי בעיר הזאת..

תמיד אמרו לי שנולדתי שם ואני מתאימה לשם וזה היה נשמע לי קיטשי 

אבל רק בשנתיים האחרונות קלטתי כמה שהייתי רוצה לגור שם,

רק עכשיו הבנתי איך עיר הקודש, הקור המרטיט שבה, השמש שמשום מה רק שם נראית בצבע זהב,

איך היא ידעה להעלות לי חיוך רק מלהמצא בה.

את מאוד מפחדת כל פעם להתרחק ממה שאת רוצה בשביל להיות "יותר טובה".

את יודעת שהחלטה אחת קטנה שאמא תהיה מוכנה לקבל את תחזירי את כל הגלגל לאחור, את החברות הישנות שאת כבר נלחמת לא לאבד, את השיעורים המשעממים שיש סיכוי שתשנאי את המורה והיא לא תהיה החברה הכי טובה שלך, את הנערים המוכרים שתמיד תשמעי ריכולים עליהם כי כולם מכירים אותם, את החוסר רחמים של ההנהנלה לגבי ההפיכה שלך לרובוט לימודים, את החוסר רגשות אשם כשאת עושה משהו שהמנהל לא היה מחבב, את האירועים והמסיבות שנקלעים אליהם פעם בכמה שבועות ותמיד מחכים להם. למרות כל הדברים המעצבנים שאת מעדיפה שלא להזכר בהם ולחשוב שהם לא קימים ולא מעיקים את חושבת- אבל אלו חיים של ילדה נרמאלית בגיל שלי,

לא החיים החדשים שהשגתי לעצמי שכל מערכת הלימודים מלוות בכל כך הרבה רגש, שאין לך אוייבים וככה את האוייבת של עצמך,

שאת מתבגרת ומפתחת מקצוע לחיים שתמיד רצית, שחברות שאין להם תנאים ויקבלו אותך ממש איך שאת מסביבך וזה מתיש להיות עצמך,

זה מתיש להכניס כל כך הרבה רגש למקום שאמור להיות רק מסגרת הלימודים שלי,

אני לא רוצה להניח את התחושות שלי אצל כל כך הרבה ידיים,

בחיים הקודמים זה לא היה קורה, 

בחיים הקודמים היו לי גבולות לפרוץ..

אלו השעות האלו של הלילה שאני חושבת "למה ישנת צהריים? עכשיו את חייבת להשאר ערה"

אלו השעות שבהן אני חושבת כמה אני סהרורית ורוצה סיפוקים שלא קיימים.

אני חושבת שזה כבר מטריד שהוא לא מפסיק לשלוח הודעות למרות שהוא שמע את דעתי על הקשר שלנו ובכללי על קשר בשבילי עכשיו, ואני רוצה שזה יפסק.

אני רוצה לחשוב שהחופש לא יגמר בשלב כלשהו ויחזרו דברים מסויימים שנמאס לי להלחם בהם כל פעם מחדש,

אני רוצה לרדת במשקל, אבל זה לא מרתיע אותי כי אני תמיד רוצה לרדת במשקל,

אני רוצה לחייך, דמאט אני רוצה את "ההרגשה",

אני לא רוצה להשמע דיכאונית, סליחה. אני לא ככה רוב הזמן,

אני רוצה לדעת להיות מחוייבת,

אני רוצה שלתוכי המסכן שלידי יהיה חבר חדש כי הקודם נקבר,

אני רוצה לדעת שבבחירה שלי אני לא זורקת מתנות קטנות לפח

אני רוצה כבר לפגוש אותם! שיהיה איזה אירוע שבו כולנו נצטרך להיות ואני אפתח איתם שיחה ובאמת אכיר אותם סוף סוף,

אני רוצה להצליח בתוכנית שלי,

אני רוצה למצות אומנות, אני רוצה לפרוץ עם האומנות אבל חסרים לי חומרים אז אני מסתפקת וזה מתפוצץ בפנים,

אני רוצה לא לשנוא פלאפונים\שיחות\אנשים שלא מוכנים להתפשר על הודעה..

אני לא רוצה לאבד את חברות שלי בגלל שאנחנו במקומות שונים

אני לא רוצה לחשוב שיש כאלו שמתפשרים על אהבה

אני לא רוצה לחשוב שהעולם הוא זכוכית שחורה שמה שתחליט אתה תראה ולא תדע מה באמת,

אני לא רוצה לרצות יותר מידי וככה לא להתמקד בדבר אחד,

אני לא רוצה לדעת שרגשות יכולים להפסק,

אני רוצה לוותר לעצמי קצת קצת

אני לא רוצה לחשוב שהימים עוברים ואי אפשר להחליט על קצב

אני רוצה .. אוף, אני רוצה לישון, למה ישנתי צהריים?

זה היה מפחיד כי הייתי שם שבועיים והכל היה מושלם,

רחוק מסגנון ואנשים שאני מכירה, מקום כפרי שכזה אני לא יודעת, האווירה האנשים שהתחברת אליהם כל כך מהר,

המקום הקבוע שהיינו רגילים לשבת בו, אולי סופי שבוע שם הכל היה יוצא, שם הכל היה מתחבר.. ופתאום הבנתי שסופי שבוע זה לא דבר כזה נורא.

זה היה כל כך המקום שלי שידעתי שאני עוד אחזור גם אחריי שאני אעזוב, לא יכולתי לשכוח את כולם בבת אחת.

ואז חזרתי לעיר, בדרך ראיתי מודעת אבל על עמוד. זיהתי את השם, זיהתי את התמונה. זיהתי אותך לעזאזל. אחד האנשים שלא מסכים לי לנסות לברוח לשקט שלי, לנטוש את הכל מאחוריי, לשכוח ולהחליט שאני אחרת לגמרי, בלי חוקים ואף אחד לא מכיר אותי.

זה לא יכול להיות, קראתי שוב ושוב והחיוך הקסום הזה שכל כך הרבה אנשים מתאהבים בו ברגע היה נראה כל כך חי בתוך התמונה ומכחיש כל דבר שקשור למוות. העיניים הנוצצות האלו, השיער שאתה רגיל לסדר מושלם והעמידה החברותית אבל לא יומרנית ההיא..

משום מה הדבר הראשון שזכרתי זה שביקשתי ממך סליחה ולא ענית לי, עכשיו לעולם לא אדע.

ידעתי שכל הבנות האלה שתמיד סביבך ותמיד מתגאות בזה שהן קרובות אלייך הולכות לבכות ולהעלות סטטוסים דפוקים עם תמונה שלכם ביחד,

ואז זכרתי שאתה יותר טוב מזה ואולי לעולם לא אוכל להסביר את זה לאף אחד,

וסליחה ששנאתי אותך, או שלפחות הכרחתי את עצמי 

והתחרטתי על זה וחשבתי סליחה, לעזאזל סליחה!

סליחה סליחה...

עד שהתעוררתי בבהלה במיטה.

נכנסתי ליום דכאוני,

 הכל בגלל שהוא התחיל במוטיבציה לשווא!

כאילו, כל מה שרציתי זה לצאת ק-צ-ת!

חופש גדול שהולך לי על לשבת בבית, לרבוץ בספה ולהתעסק עם הפלאפון או המחשב המשעממים ואם לא זה אז ללכת לישון..

אבל לא, כנראה שהחופש המושלם הוא לא בדיוק מה שתכננתי,

כאילו אני לא מתלוננת,

אני כן מתלוננת אבל לא בקטע של היטפלות למישהו.

אני יודעת שזה ממש אנוכי מצידי להתלונן על מלחמה שכל מה שאני עושה בה זה בעיקר לשבת במזגן.

בכל מקרה, הרשתי לעצמי קצת רק בגלל שאני מרשה לעצמי כאן.

אמא שלי אמרה, למה שלא תלכי להכין סלט?

אז קמתי. אבל לא היה בא לי להכין סלט וגם ככה לא היה מספיק חברים ירוקים במגירה אז החלטתי לעשות-

שקשוקה!

אוקיי..אל תשאלו, לא יודעת למה עשיתי את הטעות הזאת.

כאילו מי יכול כבר לעשות שקשוקה כל כך גרועה?!

הכל נשרף, חוץ מהביצים שלא מבושלות. אני מתגרה בגורל והוא מתגרה בי בחזרה...

לא. ברצינות,

טעמתי טיפה ואז הלכתי להכין לעצמי קרונפלקס עם חלב.

ובעיקר בשביל להעביר את הטעם..

כאילו זה די מבאס,

אני יודעת להכין סלטים מדהימים, עוגות גבינה מפגרות,חביתות עשירות ,נס קפה מוקצף, ...

אבל כל זה לא ארוחות רציניות, כל זה רק בונוס למטבח!

היי, והייתה לי תיאוריה,

החיים שלי הם כמו במטבח,

אני יודעת להתעסק בכל הדברים מסביב, אבל כשזה מגיע לעיקר-לדברים הרציניים...אני ממש דופקת את השקשוקה.

אני רוצה להקיא.

אני מרגישה כל כך ריקה שאני רוצה משהו שיכחיש את זה..

לראות עכשיו "פטיטו" זה לרחף בנוסטלגיה ולהאמין לרגע שאפשר לחלום, אפשר להתאהב, אפשר לשכוח מהמציאות.

להאמין לרגע.