לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.


"כשאתה לא יודע בדיוק איפה אתה עומד, פשוט תתחיל ללכת."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2013    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031




הוסף מסר

8/2013

לראות מהצד.


אין גרוע מלדעת שאחיך עובר ביריונות נפשית.

ש"חברים" מנדים אותו וקוראים לו בשמות,

שאת כותבת מכתב ליועצת שלך כי קשה לך לדעת על זה ואז מקפלת אותו ושמה אותו במגירה.

שמידי שבת בבוקר את מדברת איתו ושומעת בציניות כמה שקשה לו, כמה שרע לו.

כשהוא חוזר עם סימן אדום על הפנים וכששואלים מה קרה הוא אומר שמישהו חשב שזה הוא שעצבן אותו כשזה היה ילד אחר.

לשמוע שהוא הולך בבוקר לסליחות ומישהו אומר לו לא לבוא יותר. ואז הוא אומר לאבא שהוא צחק. ואז לשמוע אותו אומר את זה שוב בפעם השנייה שהוא מגיע.

יותר גרוע, שאני לא יודעת מה אני יכולה לעשות עם זה. בעיקר כי אני לא רוצה להדגיש את העובדה כי הוא גם בטח לא יתן לי.

והכי הכי גרוע. שהוא צוחק על זה. שהוא אומר לכולם שאלו רק חברים שצוחקים איתו.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 25/8/2013 09:46  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




נגעלת מפיצה.

זורמת עם שטיפה של הבית וקיפול כביסה.

ואוו משהו קורה לי...

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 24/8/2013 21:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תמונה חפה מפשע.


סתם תמונה שהעלתי לפייסבוק לפני שנה שפשוט שיקפה את חברות שלי וכמה ידידים. טוב, התכנון שלהם היה ידידים XD

מאז הבנתי שרוב האנשים הם ככה.

מאחוריי המסך יותר קל לתקשר, אה?

 

 



נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 23/8/2013 02:11  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סתם רגע משעמם של מחשבה.


"הבית שלהם זה כמו המחסן הזה פעמיים"

"ואוו בטח יש להם בית ענק!"

צחקוק "אבל את יודעת, כל אלו שמתחילים מהקצת הזה הם בסופו של דבר באמת יצליחו ויתקדמו לבית קבוע ויציב. הם יהיו מנוסים וכבר יתרגלו לעבודה יומיומית. עדיף מלחיות עם כפית זהב בפה ולא לדעת מה לעשות במצבים קשים" היא אמרה.

לרגע חשבתי על זה.

חשבתי על שלא מזמן הלכתי לבית של בן דוד אחר שהוא נשוי צעיר עם ילדים וזה היה נראה כמו אוהל באמצע מדבר. 

הילדים שלו היו כמו רועי צאן קטנים יורדים מהגבעה והולכים יחפים לראות ברווזים.

לא צריך להיות פורץ גדול כדי שהרוח תפיל את חצי הרשת ותסלול לך את הדרך לסלון שהוא דרך אגב גם מטבח למקרה ובא לך לנשנש.

חשבתי על זה שהשולחן שהאישה הניחה עליו את הצלחות היה ארגז שבין רגע התרוקן מהאבנים של הבן שלה והפך לשולחן.

ואז ישבתי קצת באוטו (יש לי רגעים בהם אני מסתגרת ממשפחה) וחשבתי על העתיד שלי. אויי אני כל כך לא יסתדר ככה. אני רגילה לחדר שלי ולמקלחת שלי ולמיטה שהיא יותר ממזרון. וכן, זו רק התחלה אבל היא נראת לא פשוטה בשבילי. (מודה. מפונקת).

וזה גרם לי לכל כך הרבה הרהורים ומחשבות...והיום, כשהיא אמרה לי את זה היא קצת פתחה לי את הראש.(במובן המטאפורי כמובן) בהחלט צריך להתחיל מזרע בכדי להגיע לשתיל. וסתם שתיל מוכן הוא שתיל שלא אתה השקעת בו, וגם כנראה לא תשקיע (קטע של חיבור לדברים שהקדת להם מזמנך).

 

 

 

 



נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 23/8/2013 01:25  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חופשת אהבה-פרק שלישי


"שיר, אנחנו עולים להביא כסף לפניי שנצא לקניות" מור אמרה וקמה. אחרייה קם תום וכבר התקדם למעלית.

"אני אחכה לכם פה" היא אמרה וקמה לעבר הבר.

היא התיישבה ליד אישה מבוגרת שנראתה מכובדת ביותר בחליפתה השחורה, היא חשבה שראתה אותה פעם בטלויזיה אך לא זכרה מתי.

"היי, אפשר לקבל מיץ תפוזים?" היא ביקשה.

"כמובן" הברמן ענה לה.

האישה המוכרת סיימה את המשקה שלה וקמה למקום אחר בזמן שעינייה של שיר עוקבות אחרייה.

"בבקשה" כוס מיץ התפוזים הונחה על השולחן למולה.

"אפשר לבקש עוד משהו?" 

-"בוואדי"

היא התקרבה אל פניו ולחשה כדי שאף אחד לא ישמע "תפסיק לשלוח את המבטים האלו" היא אמרה והתרחקה בחזרה לשתות את המשקה שלה.

חיוכו של שי עלה על פניו "איזה מבטים?" הוא התמם.

שיר לגמה מהכוס לגימה אחת ואז אמרה "תפסיק לשחק לי אותה. פעם הבאה אני מכניסה לך לחולצה את הקוביות קרח האלה"

"את לא תעשי את זה" שי נראה מבודר.

"אל תתגרה בי, אתה עדיין לא מכיר אותי" היא הזכירה לו.

"אוקיי, אוקיי הנה אני מבטיח להפסיק עם זה" הוא אמר ושטף את הכוס הריקה ששיר הגישה לו.

"חבל שלא הבטחת את זה לפניי הפאדיחה שעשית לי אתמול בערב" היא נזכרה בארוחת הערב כשהמשפחה שלה היו צריכים למסור את מספר החדר בכניסה לחדר האוכל.

"אבל השמלה שלך באמת הייתה יפה." הוא אמר ונשמע לרגע רציני.

"אתה לא צריך להגיד כל מה שאתה חושב" היא הסבירה ושוב נזכרה איך ההורים שלה הסתכלו עליו כשהוא אמר לה שהיא נראת מדהים בשמלה ההיא ואיך אבא שלה תהה כשהם כבר נכנסו אם ככה כל עובד שבהפסקה מסכים לעצמו להגיד מה שהוא רוצה.

"הכריחו אותך ללבוש אותה, אה?" הוא מלמל 

"שתוק" היא מחתה והוא גיחח בהבנה שהוא צודק.

"היי תגידי..." הוא החל לומר ואז נראה כאילו איבד את המילים. שיר הביטה בו בציפייה לשמוע את דבריו.

"המחברת ההיא שלך..." הוא החל למלמל והיה נראה על פניו שלא נעים לו מהעיניין.

"היא בסדר" היא ענתה לו לפניי שסיים את השאלה ונראה שהוקל לו."זה באמת חשוב לך אם היא בסדר?"  היא שאלה בשיא הרצינות.

"אם זה חשוב לך" הוא הודה

שיר הביטה בו ברצינות ואז פלטה גיחוח "לרגע האמנתי לך"

הוא התעלם מדבריה  "בכל מקרה, מה עשית איתה?" הוא שאל בסקרנות.

"אתה תמיד חטטן כזה?" היא תהתה אם באמת אכפת לו מהמחברת או שזה עוד חלק מהמשחקים שלו.

"את תמיד עונה בשאלה על שאלה?"

"הייתי צריכה מקום שלו לכתוב בו משהו" היא החליטה שאין סיכון בעובדה שהוא ידע שהיא רק חיפשה קצת שקט.

הוא גיחח והרים את ראשו למעלה מה שגרם לה להרגיש טיפשה.

"מה?" התגובה שלו עצבנה אותה.

"באמת חשבת למצוא שקט בבריכה של המלון הכי גדול בארץ?" הוא הסביר את הלעג שלו.

"אני לא יודעת. אחד העובדים הציע את זה" היא הפילה את האשמה על העובד הקירח שהציע לה בריכה הומה אנשים על פני ים שקט ורגוע.

"העובדים פה אידיוטים" הוא אמר וברגע ראה את המבט המסכים שלה. "אני לא מכחישה..." היא מלמלה.

שיר שמעה את קולותיהם של תום ואמה מגיעים מהמעלית וקמה ממושבה "אני צריכה ללכת" היא אמרה והרימה את התיק שלה.

"היי" הוא הפנה את תשומת ליבה בחזרה אליו ונשען על הבר כך שיוכל להיות יותר קרוב אלייה "אני יראה לך מחר מקום שקט. אוקיי?" הוא לכד את עינייה במבטו הממתין לתשובה.

הלחץ של שיר מאמה ותום ירד ברגע שפגשה במבטו והיא הנהנה.

הוא התרומם בחזרה מהשולחן "תהני מהקניות" הוא חייך חיוך שנראה מנומס ולא אופייני לו בכלל.

"תודה" היא אמרה והתקדמה לעבר תום ואמה.

"תקני שמלות יפות" הוא קרץ. הוא ראה את שיר חוזרת על צעדייה וכמעט לא הספיק לשים לב וכבר חופן של קוביות קרח הושחלו מתוך צאוורון חולצתו.

"אמרתי לך שאתה לא מכיר אותי..." היא חייכה לפרצופו ההמום והלכה מהמקום.

 

 

"שיר, מה דעתך על החולצה הזאת?" מור התייצבה מול שיר עם חולצה אפורה ועלייה הדפסה של כלבלב.

"חמודה" שיר חייכה והחזיקה אותה.

"תלכי למדוד אותה" מור אמרה והסתובבה בין הקולבים בחנות.

היא הצטערה שמיכאל לא יכל לבוא איתם לקניות ופשוט להפוך את זה לרגע משפחתי שהיא תמיד אהבה לעשות עם הילדים ובעלה, היא ידעה שהוא עסוק בעינייני עבודה, היא תמיד ניסתה לגרום לילדיה לקחת את זה בקלות אך היא לא ידעה איך לקחת בעצמה את העובדה שתמיד העבודה שלו משפיעה על חייהם.

"איך?" היא שמעה  את קולה של ביתה.

מור חייכה למראה ביתה בחולצה מחמיאה מול המראה הארוכה "תגרום לבחורים למשוך את הדייט..."

שיר חייכה "אין על ההתנסחיות שלך..." היא מלמלה ונכנסה להחליף את ביגדה לחולצה המקורית.

"אם כבר מדברים על בחורים..." מור דיברה אל הדלת שמאחורייה עמדה שיר.

"או לא...אנחנו לא מדברים על בחורים" שיר יצאה וסידרה את קצוות חולצתה.

"מה הקטע עם ההוא מהארוחת ערב אתמול?" היא התעקשה.

"שום קטע. אף פעם לא זרקו לך מילים?" שיר העבירה את ידה על שורת ג'ינסים, הוציאה אחד והביטה באמה.

"אני מבוגרת מידי בשביל זה" אמה מחתה

"בשביל שיזרקו לך מילים?"

"בשביל הגינ'ס הזה" היא הסבירה.

"אה" שיר פלטה והחזירה  את המכנס למקומו.

"אם הוא מטריד אותך אז-"

"לא,לא!" שיר הפגינה את ניגודה. "הוא בסדר. הוא סך הכל קצת דביל" היא הסבירה.

"כן, זה מתחיל מקצת דביל ועובר ל'היי דביל רוצה סיבוב לאור ירח?' ואז נוצרת כימיה ו.." מור המשיכה לדבר בזמן ששיר אוטמת את אוזנייה ורצה לצד השני של הקומה.

מור גיחחה בינה לבין עצמה והלכה לחפש את תום.

 

 

"רוצה קצת?" אביו של שי התרווח על הספה עם כוס היין "כדאי לך, זה מ1965" הוא הוסיף.

"זה מעניין לי אתה יודע את מה" שי סגר אחריו את הדלת ופנה לחדר האמבטיה. בגדי העבודה שלו בין רגע כבר הושלכו לרצפת החדר והוא יצא מחדר האמבטיה בבגדים נוחים  אשר הרשו לו לקבל מנוחה על מיטתו.

"הבחורה ההיא..." אביו מלמל וקם מהספה להחזיר את בקבוק היין. "היא חלק מהעסקה שלנו?" הוא רפרף בין דפיו שהונחו על השולחן.

"אין עסקה שלנו. יש עסק שלך, אני לא אחד מהשותפים שלך לעסקים" שי הדליק את הטלויזיה וזרק את השלט לידו על המיטה.

אביו צחק צחוק עמוק עד כדי כך שנשמע כאילו היה בכוח ולא מתוך רצון "אחריי הכל, כול הבחורות שלך הופכות לעסקה שלי. לא ככה?" הוא התקדם לעבר מיטתו של שי.

"לך לעזאזל" שי סינן.

"אוו..." אביו שיחק פרצוף נעלב "איך יצאת כזה חצוף?" 

-"תורשתי" הוא ענה וחזר לצפייתו בזמן שאביו הולך לפתוח את הדלת לאדם שנוקש.

"אדוני המנהל, יש בעיה" אחד העובדים עמד בפתח הדלת ופרצופו חיוור.

 

 

 

היי:)

לפניי שתשאלו.

הפרק הבא יעלה בעז"ה שבוע הבא. העיניין הוא שתיכננתי להעלות אותו

  יום שלישי, אבל בגלל שאני אהיה בפנימיה והמחשב הקטן שלי צריך תיקון

אז אין לי מושג מתי אני אספיק לכתוב אותו. אז כנראה שאני יכתוב אותו ביום חמישי כשאני יהיה בבית ואני באמת מקווה שאספיק לכתוב פרק בפחות מיום.

בכל מקרה, מקווה שהמחשב האישי שלי יקבל תיקון בקרוב ואז אני אוכל כבר לכתוב לכם גם דרך שם.

מחכה מאוד לתגובות שלכם, וכמו שאמרתי פעם, אני משתדלת להקדים את העלאת הפרקים כשאני שהרבה הספיקו לקרוא.


המשך יומקסים :)

 

 

 







 

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 22/8/2013 13:07  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוסר מחשבות-חוסר שינה.


איבדתי את אותו הקסם הזה שהכרתי עד עכשיו,


פתאום אני לא יכולה לעצום עיניים בלילה, 


פעם זה היה כל כך קל. כל כך לשכנע את עצמי.


אבל מרגיש כאילו כל מה שהייתי היה זה,


כאילו נעלם ממני בלבול אופייני ואיתו שאר האופי.


ובכן, כן, אני רציתי את זה,


אני זו שרצתה לרגע לרוץ מבלי לחשוב,


לכבות את הרגש שלי, לא להיות חייבת להבין את הבלבול.


אבל עכשיו אני מרגישה אנושית מידי, אחת שכבר לא אכפת לה להפסיד,


בזמן האחרון רציתי יותר לחיות מאשר להלחם,


וברגע שהפסקתי להלחם, הפסקתי להרגיש חלשה להפסיד


פתאום אני מרגישה רגילה לחלוטין. משעממת חסרת עומק כמו שרציתי...


אז מה לעזאזל מפריע לי כל כך?!

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 21/8/2013 01:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 20/8/2013 01:41  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חופשת אהבה-פרק שני.


"צהריים טובים אדוני ראש העיר" השומר בכניסה למלון חייך.


שיר גררה אחרייה את המזוודה והביטה באמה שניסתה לשדר חיוך מזוייף בהחלט.


"מסכן, הוא צריך לומר את זה לכל אחד שיכנס" שיר אמרה לתום לאחר שכבר נכנסו.


"לא נכון, בערב הוא אומר 'ערב טוב' הוא מגוון" הוא ענה והלך בעקבות אביו לדלפק, לעומתו שיר הלכה לשבת בספות הלובי שהרגישו פתאום רכות יותר מכל דבר אחר לאחר הנסיעה הארוכה הזאת.


"מים?" גבר קירח התקרב למקום מושבה של שיר עם קנקן מים קרים ובהם קרח.על הסינר שלו הודפס באדום "מלונות פאר" ועיטורי זהב סביבו.


"לא, תודה" היא דחתה את ההצעה ולפני שהוא פנה מהמקום היא נזכרה "סליחה" היא אמרה והוא הסתובב בחזרה.

"יש ים באזור?" היא שאלה ותקווה מלאה אותה.

"אין ים בעיר הזאת. אבל יש את הבריכה שלנו" הוא ענה והיא רק השיבה חיוך מודה ולא אמיתי.

היא ראתה את תום מתקדם לעבר הלובי ונוחת על הספה בעייפות "חודשיים" זו המילה היחידה שהיא שמעה והדהדה באוזנייה שוב ושוב.

"מה חודשיים?" חשש נשמע בקולה.

"מסתבר שאנחנו פה חודשיים" הוא הסביר.

"ממש מצחיק" היא ענתה בכעס.

"אני לא צוחק איתך, את יכולה לשאול את אמא בעצמך" הוא התרווח על מקומו.

"זה לא הגיוני! אמא לא תתקע אותנו לבזבז את כל החופש שלנו במקום משעמם שכזה" הכעס על תום למקרה והוא מנסה להתבדח על חשבונה הציף אותה.

שיר ראתה את אמה-מור ואביה מתקדמים לעבר המזוודות שהוצבו לידה.

"חודשיים?!" היא מיד תקפה.

"לא הבנו את הדברים נכון" אמה הודתה.

"אמא אנחנו לא יכולים להשאר פה חודשיים, החופש הוא בקושי חודשיים, תכננתי לצאת עם חברות, ללכת לים אני-"

"מה קרה?" מיכאל נכנס בין השלושה וקטע את דבריה.

"אני לא נשארת פה חודשיים" שיר קבעה.

"שיר אל תתחצפי" אמה הזעיפה פנים.

"תקשיבו, תיקחו את הכרטיסים, תעלו לחדר ואחר כך נדבר" היה נשמע בקולו של מיכאל שהוא מנסה להמנע מסצנות מיותרות בציבור.

"אין לי כוח אליכם..." שיר סיננה ולקחה מידו את הכרטיס. היא הלכה בכעס למעלית מבלי לוודא בכלל שאחיה ואמה בעיקבותיה.


'לוסי טרקה אחריה את הדלת בכעס שהרעיד אותה וגרם לדממה שהגיעה אחרייה להיות שקטה עד כדי כאב. היא שנאה שמשקרים לה, היא שנאה את הפעמים שאין לה צד בחירה בדברים שנוגעים לה. אמא תמיד אמרה שהיא בוגרת מספיק בשביל לעשות החלטות לבדה, אז למה עכשיו אמה היא זו שבחרה לעבור דירה מבלי להתייעץ בכלל? והכי מעצבן. למה היא הייתה צריכה לגלות את זה דרך אבא, דרך אדם שלא הייתה איתו בקשר כבר שנים'


שיר קראה את השורות האלו שוב ושוב, היא כל כך כעסה עד שלא הבחינה שהיא חוזרת עליהם כבר מספר פעמים.

הבריכה מסביבה הייתה הומה אנשים אך היא הייתה מספיק גדולה בכדי להכיל את כולם, שיר הניחה על בטנה החשופה את המחברת שאלייה הוצמד העט וניסתה להרגע.

היא עצמה עיניים וניסתה שלהבחין במתרחש מסביבה מבלי לראות. פעם מישהו אמר לה "כשאדם הופך לעיוור שאר החושים שלו מתחדדים".

זה היה מים. היא שמעה השפרצות של מים, היא הריחה את ריח הכלור החזק שהגיע כנראה מהבריכה.

היא שמעה ילדים קטנים, היא יכלה לשמוע את ההתרגשות בקולם וזה גרם לה לחייך מעט מבפנים. ילד אחד צעק לאמא שלו שתראה כמה זמן הוא צולל אבל משהו הפריע לה כל רגע להבחין בקולותיהם של שאר הילדים.

אלו היו קולות שהגיעו משמאלה. של כמה נערים כנראה ומשכו את תשומת ליבה של שיר.

"לא יכול להיות שאתה כל כך שונא את המקום הזה" קול אחד במבטא אמרקיאי אמר.

"גם אתה עוד מעט תתחיל לשנוא אותו" ענה לו קול אחר.

"אני לומד להנות ממה שיש לי" המבטא האמריקאי עמד על שלו.

השיחה הזו בידרה את שיר. זה כמו להביט מהצד בעצמה ובתום.

אבל השיחה לא המשיכה ושרר שקט למשך דקה.

"שי!" האחד עם המבטא האמריקאי צעק ולפתע שיר הרגישה מים שהקפיאו את כולה וקפצה בבהלה מהכיסא.

"שיט, שיט אני מצטער..." נער בעל עיניים חומות מבוהלות אמר "הוא קרא לי והסתובבתי בלי לראות לאן אני הולך" הוא ניסה להסביר לה כאילו הרגיש שהיא לא מאמינה לו.

"זה בסדר, זה.." שיר לא המשיכה את המשפט אלא רק פתחה את המחברת ההרוסה והביטה בה חסרת אונים.

"אני יכול לעזור לך לתקן את זה?" הוא הושיט יד למחברת, אבל שיר כבר הרחיקה אותה ממנו.

שיר הביטה בו בבלבול מהול חוסר אונים. "אני באמת מצטער..." הוא הניח יד על כתפה והעביר אותה לאורך זרועה. בתגובה מהירה שיר ניערה מיד את ידו מעלייה. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" המבט שלה הפך ברגע לכעוס.

"א..מצטער" הוא החל לגמגמם. "כן, כבר שמעתי את המצטער הזה" היא ענתה והלכה מהמקום.

"סליחה גבר" חברו רץ אליו.

"זו לא אשמתך, הייתי צריך לשים לב לאן אני הולך. אתה עוזר לי לנקות?" שי ניער את עיניו משיר המתרחקת ושאל.

"אני מתכוון על זה שהיא כזאת מתגוננת. אני יודע למה אתה ניסת לעשות את הקטע הזה עם היד..." הילד בעל השיער השחור הקצוץ והמבטא האמריקאי אמר.

"שתוק" שי שפך עליו את הכוס היחידה שהצליח להציל.



"מכונת קפה מטומטמת!" מור קראה וטפחה על מכונת האספרסו.

"מה קרה?" שיר נכנסה לחדר עטופה במגבת.

"נרטבת קצת מהבריכה אני רואה" אמא שלה חייכה.

"נשפכה עליי הכוס מים שלי" היא כיפתה על הדברים.

"כנסי להתקלח" היא אמרה  "ותנסי לקחת את המצב יותר בקלות. טוב?" היא הוסיפה, נשקה לה על מצחה ופתחה את הדלת.

שיר הנהנה "לאן את הולכת?"

"לברר איפה יש פה אזור חנויות. בכל מקרה הבאנו בגדים רק לחודש..." היא אמרה ואז הביטה במכונת הקפה במבט קודר.

שיר גיחחה "היא עושה לך בעיות?"

"תגידי לתום שיתקשר לקבלה שיבואו לסדר את זה" היא אמרה ויצאה.

שיר סגרה את הדלת אחרייה והצמידה את המגבת לגופה המקורר "תום!!" שיר קראה."תתקשר לקבלה שיבואו לסדר את המכונת קפה" היא אמרה מבלי לחכות לתשובה מצידו.

"תעשי את זה את" היא שמעה אותו קורא מהצד השני של הסויטה. היא הלכה לפתוח את המזוודה שלה שהייתה לידו "אני צריכה להכנס להתקלח" היא אמרה והוציאה בגדים.

תום נאנח וקפץ על המיטה, מרים את השפורפרת ומחייג.

שיר חייכה בסיפוק "תודה אח גדול"

-"עופי להתקלח"



שיר יצאה מחדר המקלחת עם שורט סגול וקפוצ'ון ירוק שחברה הביאה לה שנה שעברה ביום ההולדת שלה.

היא סירקה את שערה למול המראה וברגע שהביטה בקפוצ'ון נזכרה שעוד מספר ימים יש לה יום הולדת, הזמן עבר מהר מאז היום הולדת האחרון. היא קיוותה שכך היא תרגיש גם לגביי החודשיים האלה. ' רק שיעברו מהר' חשבה בינה לבין עצמה.

שיר נשכבה על המיטה והעבירה ערוצים בטלויזיה. היא תמיד אהבה את ההרגשה שאחריי המקלחת, מרגיש כמו התחלה חדשה נפשית. לנקות מעצמך את כל מה שהפריע לך.

הטלויזיה שיעממה אותה מידי, לא היה הבדל בין הערוצים שפה לערוצים שהיו לה בבית. היא קמה לכייון החלק של הסויטה שכביכול אמור להקרא 'סלון' ואז שמה לב לתום ולעובד המלון משוחחים "אני יוצא לכמה דקות,תבדוק מה יש לזה, טוב?" תום אמר ויצא מהסלון.

'יופי תום, מאוד בוגר מצידך להשאיר אותי עם מישהו שאני לא מכירה כשהדבר היחיד שמשגיח עליי זו מכונת קפה מקולקלת' שיר חשבה בכעס וראתה את תום סוגר אחריו את הדלת.

שיר ניסתה לשקוע בקריאת עיתון אבל הרגיש לה כל פעם כאילו אותו הבחור מביט בה וזה מנע ממנה להתרכז.

"הוא הלך אז אני אסביר לך מה הבעיה במכונה, בסדר? " לבסוף היא שמעה אותו אומר.

היא הרימה את מבטה מהעיתון וראתה את אותו השיער השטני והעיניים החומות המוכרות מביטות בה.

היא השתתקה לרגע.

"אוקיי?" הוא שאל שוב.

"כן, בטח" היא קמה מהמיטה ונשענה על השולחן שעליו הונחה המכונה.

"זה לא שיש בזה בעיה פשוט השתמשתם בזה קצת לא נכון..." הוא הסביר והניח אצבע על כפתור אחד שהיה עליו ציור של טיפת מים "לוחצים פה כדי לחמם את המים" הוא אמר והעביר את האצבע הפעם לבליטה לא ברורה "הדבר הזה ידלק כשהם ירתחו" שיר רק הביטה בו בחוסר קשב והנהנה "רק אז שמים את הקפסולה, אוקיי?" הוא שאל והביט בעינייה שנראו בהירות הרבה יותר מקרוב. היא הנהנה. "אוקיי, בואי נעצור את המצב המביך הזה, אני יודע שאת לא מקשיבה לי" הוא אמר והתרומם ממכונת הקפה.

"מה?" היא התרוממה ממשענתה על השולחן גם.

"אל תשחקי מולי, זה לא עובד עליי. אני יודע שכל מה שעובר לך בראש זה איזה ממזר אני" הוא ירה.

"זה לא מה שיעצור אותי מלקבל את הקפה שלי" היא נשענה על הקיר מעט ושילבה ידיים.

"אז זה לא מפריע לך..." הוא מלמל.

"לא" היא ענתה בהחלטיות. הוא חייך והשפיל את מבטו כאילו נתן לה להרגיש שהתירוץ שלה באמת פעל "שקרנית" הוא אמר. "סליחה?" הוא זכה למבט מופתע מצידה. "אחת גרועה" הוא אמר וגרם לה להשתתק.

"אין סיבה שאני ארגיש לא נוח לידך" היא התעשתה על עצמה.

"באמת?..." הוא נצמד אלייה מעט וחיוך עלה על שפתיו. היא נשמה עמוק "טוב, אולי קצת" היא אמרה לבסוף ודחפה אותו ממנה. "ותוריד את החיוך הזה מהפרצוף שלך, כי אם אחי היה נכנס היית מת" היא התרחקה ממנו והלכה לשבת על הספה.

"הסתדרתי עם גדולים ממנו" הוא אמר והתיישב על השולחן.

"ואוו ממש גבר..." היא ענתה בזלזול.

הוא גיחח "את ממש שונאת אותי, אה?" לא נראה כאילו הוא נעלב מהעיניין.

"אני חושבת שזה מגיע לך, לא חושב?" היא אמרה והביטה בעיתון שהפקירה על השולחן.

הוא התקדם מעט לעבר הספה בה ישבה "אני-" "לא,לא" היא עצרה אותו "שמור על מרחק של חמש מטר לפחות" היא הצביעה על המקום שבו עמד לפני רגע.

הוא פסע אחורה והרים ידיים למעלה "כל מה שאני מנסה לומר זה שאת חייבת כבר לשכוח מזה, לא מגיעה לי הזדמנות שנייה?" הוא חזר להתיישב על השולחן.

"אני בספק אם היא לא נגמרה ברגע שנדבקת אליי לפני רגע" היא הזכירה לו.

"לבעיתיים מגיעה הזדמנות שנייה להזדמנות שנייה" הוא אמר "אני חושב..." הוא מלמל.

לפניי ששיר הספיקה לענות נפתחה הדלת ותום נכנס "תחשבי על זה" שי אמר וקם מהשולחן "אחריי הכל את הולכת לסבול אותי חודשיים..." הוא הוסיף ופנה לדלת.

"מאיפה..." היא מלמלה בהפתעה והא רק חייך את החיוך שלו ויצא מהחדר כשהוא סוגר את הדלת אחריו.

"מה הלך פה עכשיו?" תום עמד מבולבל.

"המכונת קפה מתוקנת" שיר ענתה והלכה לארגן את הבגדים שלה בארון.

 


***********


אני לא אדבר הרבה. מחכה כבר לתגובות שלכם :)






נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 19/8/2013 17:26  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לילה טוב.


עצמי את עינייך ילדונת, אם את לא אוהבת לראות את המציאות הזאת.

בזמן שתהיי בחלל השחור אך המלא צבעים ומחשבות ירצדו במוחך שינה עוד תיפול עלייך מבלי שתשימי לב.

מבטיחה לך אני שחלומות מתוקים יפתיעו אותך, רק הרפי לרגע מערנותך ותני לעולם קסום להכנס לליבך.

עולם שבו לא תרגישי שום חרטה או ספקנות, את פשוט תחיי מבלי חשש מהטעות.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 18/8/2013 22:55  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשהתחושה המוזרה הזו מגיעה אני פתאום רואה רק את כל החסרונות שבי. אבל זה לא אכפת לי כי אני מרגישה כאילו שזה לא משנה כלום.
נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 18/8/2013 17:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  ללא גבולות דימיון

בת: 25



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , בלוגי בנות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללא גבולות דימיון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללא גבולות דימיון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)