נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

כנראה שבאמת הגוף שלי פיתח חולי ותיפקוד לא נכון מחרדות..

זו לא הייתה שטות שלהם.

הריחוק הזה, אולי מסוכן לי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי.

עכשיו זה יותר ברור שמחר לימודים,

עכשיו זה יותר ברור שכבר לא נהיה השכבה הקטנה מכולם אלא בשישית(שישית חיות בסרט איך שאומרים)

אני לא יכולה איתו, אני לא יכולה לדעת שהוא קיים לו פה ועושה באמת שהוא רוצה לעשות. לעומתי.

אני לא יודעת אם זו קנאה כי מעולם לא קינאתי בגבר,

אני לא יודעת אם זו חיבה כי אני מכירה רק קצת ממנו

בסדר. גם ככה אני לא אראה אותו הרבה או כל אדם שקשור אליו בכל זמן הלימודים שאני לא אהיה פה.

זה לדבר עם חברות בפלאפון כשכל קבוצה בקצה אחר ואני היחידה שאין לי פה עוד מהם, שיש לה שתי סגנונות של חברות ואין עירבוב ביניהם.

שנעה בין העיר לישוב ולא אוהבת לערבב ביניהם,

שנכנסת לחנויות לקנות חולצות לבית ספר "אה לא זה בסדר, אני לא צריכה סמל כמו כולם"

מאחוריי עומד זוג צעיר וחמוד בערך בגיל שלי ואני חושבת לעצמי ששם זה לא היה קורה,

שם אני במקום סגור, מוכר מידי.

לא חוזרת הביתה בסוף היום אלא ימים שלמים עם אותם האנשים.

זה הולך להיות מרגש הימים הראשונים,

אנחנו הולכות לקפוץ אחת על השנייה,

אנחנו נבחר מגמות, נחליף חדרים ונכיר מדריכה חדשה,

אנחנו (או לפחות אני) נחשוב ברוב השנה שזו שנה אחרונה עם המחנכת.

היא שלחה לי הודעה איך אני עם לחזור? מתרגשת?

כתבתי מבועתת.

מפחיד אותי השינויים הקיצוניים,

העיקר שאני לא ארגיש מדוכאת כי זה מגעיל,

העיקר שאני לא אהיה בכוח עם אנשים שמדכאים אותי.

העיקר אני אמשיך כרגיל וכבר אראה איך החיים יפתיעו אותי.

ביי. הלכתי לארגן תיק.

הם לא רוצים שאני אסחף, הם לא רוצים שאני ישקיע במה שאני טובה בו ואוהבת על חשבון הלימודים.

אני מבינה אותם, הם לגמרי צודקים..

אבל אני כבר על הגל ואני לא רוצה לחזור אחורה בגלל הלימודים!

אני יודעת שאסור לי להמשיך להשקיע בזה בתור תיכוניסטית שעומדת לפני בגרויות,

אני יודעת שהבטחתי לעצמי להיות יותר ממוקדת ולא להוציא ציונים יחסית טובים אבל פחות ממה שאני מסוגלת,

אני יודעת שביקשתי לרדת לארבע יחידות במתמטיקה כי אין לי את הרצון להשקיע בה

ואני יודעת שזה היה בעיקר בגלל שוויתרתי לעצמי

אני הסכמתי לעצמי לוותר קצת כי תמיד הייתי בלחץ, ידעתי שאני מסוגלת אבל לא רציתי להשתדל מראש.

אני לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה,

אני לא יכולה להחסיר ימי לימודים ושעות למידה למבחן בגלל הדבר הזה ולחשוב שאני משקיעה.

אני צריכה להחליט במה להשקיע, אני לא רוצה שנה שנייה של לחץ מטורף והשלמת חומר

אבל אני לא רוצה לוותר על דבר שאני כל כך אוהבת ולשים אותו על המתנה לשלוש השנים הבאות...

עכשיו אני יושבת בחדר שלי מסרבת לפתוח תריסים ולקבל אור, אני מרגישה טוב בקרירות המועטת של המזגן ובאור העמום ביותר הזה,

כאילו ברגע שאפתח תריסים אגלה שבחוץ העולם עדיין אותו אחד.

חזרתי משלושה ימי חופשה עם המשפחה ואני חייבת להודות שהיה נהדר למרות שלפעמים זה היה קצת מוזר.

אני חושבת שפעם ראשונה שאנחנו יוצאים כל המשפחה אבל ללא כל קרובי משפחה אחרים,

אפילו מ' הצטרף כמעט לכל דבר והיה מצחיק לקלוט שעד עכשיו לא שמתי לב שהוא מעשן, ידעתי, אבל לא שמתי לב.

ברגע שהגענו והתפעלנו מזה שהמרפסת עם הנוף שקיבלנו גדולה יותר מהסלון שלנו בבית (והסלון שלנו גדול) ובפינה היה ג'קוזי ובפנים חוץ מהכל היה מטבח בתוך ארון.. אז היא התקשרה ויצאתי למרפסת השלישית כי הבנתי שמה שאני רוצה שישאר בגדר עסקים שלי יצטרכו להיות השיחות שלי, ללא הסחות דעת ומבטים שיפריעו לי להחלטות. היא בישרה לי בשורות מדהימות, או שזה שהיא בכלל התקשרה אליי למרות הכל והייתה מאוד רצינית גרם לי לבשורות להשמע טובות.

אני ואמא הלכנו לטרקלין ושם קצת הסתמסתי איתה על פרטים עד שהבנתי שזה מכעיס את אמא שלי שאני מתעסקת בזה באמצע חופשה.

עלינו בחזרה לסוויטה,

נכנסתי רק לכמה זמן לג'קוזי, אחריי שהתקלחתי ביקשנו שמישהו יעלה לבדוק את הטלויזיה.

הוא: כן. מה הבעיה?

אמא: אני לא יודעת, תשאל אותה.

אני: יש פה חסימה למלא ערוצים ולא קיבלנו קוד

הוא: את רוצה שאני אפתח את זה?

אני:אממ כן.

הוא פותח- פורנו זוועתי על המסך.

אני: O_O

הוא: (מגחח) זהו?

אני:(חושבת לעצמי בתמימות איך נפלתי דווקא על הערוץ הזה?) זה פתח את הכל?

הוא: את רוצה שאני אפתח לך את הכל ?!

אני לא מבינה כלום.

הוא: אם את תרצי שאני אפתח לך חסימה מסויימת תתקשרי ואני יעשה את הקוד. (מהסס ומביט באמא שלי..) כדאי אבל שתשאלי קודם את אמא אם היא מרשה.

אני מתחילה לקלוט.

אמא בשולחן רחוק: למה? יש שם דברים לא צנועים?

אני מתחילה להתפקע מצחוק על התמימות שלי,

הוא- משחרר את הצחוק שהדחיק עד עכשיו בחיוכים וגיחוחים.

אני- לא חשוב.

הוא לאמא שלי- לא חשוב (ומסתכל עליי עדיין בגיחוח מבסוט.מניח את השלט ויוצא)

אחי הגדול מהחדר ליד שכנראה שמע יוצא בצחוק וממלמל כמה אני גאונה.

אחר כך הלכתי לכיסא- מיטה שבמרפסת מול הנוף וחייגתי לחברה טובה, סתם דיברנו וכשסיפרתי לה מה קרה היא לא הפסיקה לצחוק,

מסתבר שהיא הבינה מההתחלה למה הערוצים היו חסומים,

היא נחמד לדבר איתה ולהבין שאשכרה לא היה לי סיבה להתקשר אלייה אבל חייגתי והשיחה פשוט זרמה ופתאום היו לי מלא סיבות לדבר איתה. לא הפסקנו לדבר עד שאחי אמר שאני  אלך להתלבש ואנחנו צריכים לרדת לארוחת ערב, גם אחר כך לקח לי זמן לנתק.

בכל מקרה, לא אפרט את היום השני והשלישי.

עכשיו אני בחדר שלי ששיפצתי  יום לפני שיצאנו לחופשה ואני ממש מתענגת עליו ועל האוירה שיש בו.

כשבכל אזעקה כולם היו נכנסים לחדר שלי ואמא הייתה רואה את הבלאגן ואומרת "את לא מארחת אותנו יפה" חשבתי שהיא צודקת וצריך לשנות משהו מסויים שימנע מעשרות שקיות להיות על הרצפה וממלא פירטי תפירה להיות על השולחן. בסופו של דבר תקתקתי את החדר, נפטרתי משקיות, הרמתי קלסרים למעלה, הגבהתי את המראה, הוספתי מפות, החלפתי את הסדין ללבן ונתתי לכריות ולשמיכה לעשות את עבודת הצבע. בכל מקרה מאוד מסודר כאן ונחמד לשבת פה למרות שנגמרה המלחמה.

סוף סוף "אשמת הכוכבים" חזר אליי!

לא אוהבת להעביר אותו ולהוציא אותו מהארון הקטנטנן שלי, 

זה תמיד מרגיש לי כאילו איזה משהו חשוב נלקח ממני,

כאילו אני מפחדת שמי שהולך לקרוא בו ידמיין את הדמויות לא נכון..

אומנם העטיפה החלקלקה והשקופה שעטפתי איתה את הספר נהייתה מחוספסת יותר

אבל אני לא נותנת לזה להטריד אותי.

כדאי שאני אשיג לעצמי מזגן לחדר למרות שהקיץ בסופו, לא כדאי לחכות עד הקיץ הבא וללכת לישון במיטות אחרות בבית כי חם לי בחדר ורק לי אין תריס למזגן הראשי.

אין לי ממש מטרה וסוף לכתיבה הזו,

אין לי ממש מטרה גדולה לכל מה שאני עושה,

לא בקטע המדכא אבל יש משהו שהייתי רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי וזה- ידעה לחיות.

אני לא חושבת שלהיות מיוחד זה כל כך מיוחד,

לעשות את הדברים הגדולים זה לא כזה גדול היום

המטרה שלי היא לחיות. לחיות בין הדברים הפשוטים והמשעממים.

 אני לא יודעת מה להגיד,

אני פשוט ממשיכה ללכת..

בהתחלה זה היה יותר בקטע של "חפירות וסינונים" אחר כך כשהחלטתי לדבר איתו הבנתי כמה אנחנו לא באותו הראש,

כשהוא הציע לי שנצא הסברתי לו בפירוש שזה לא הזמן שלי לצאת ואני סתם אדחוף את עצמי בכוח אם אני אעשה את זה 

הוא אמר שזו התקופה בחיים שצריך לצאת והסברתי לו בפירוש שזה קשור לאנשים ולדעות. לי זה לא מתאים, בשלב הזה זה יפגע בי יותר מאשר יועיל לי.

הוא אמר שהוא מבין.

עד שחשבתי שזה די ברור שאנחנו לא חושבים על אותם כיוונים, אני עונה לו רק אחריי שבעה ניסיונות וגם זה כדי לא לפגוע והוא בכלל חושב שאני אתפשר ובכל מקרה אפתח קשר עם מישהו עכשיו.

נראה כאילו הוא רוצה לדלג על שלבים והמחשבה הזאת מציקה לי,

נראה כאילו הוא חושב שהוא יוכל בדרך אגבית להשויץ מולי כדי שאני אחשוב עליו אחרת,

יכול להיות שהוא חושב שאם היינו מדברים בילדות זה מסביר את הניסיון תקשורת הזה? אני בכלל לא זוכרת אם שנאתי אותו כמו כולם או שדווקא הרגשתי בסדר לדבר איתו, אני לא זוכרת אם התביישתי ממנו או שהייתי חושבת שהוא חנון.

אני לא זוכרת הרבה מהזמנים האלה כי הם קבורים איפשהו באחד מחדרי הזיכרון במוח שלי עם מפתח אבוד.

הוא רצה את המספר שלי.

אבל אני לא רציתי לתת לו וגם זה היה נראה לו משונה..

לא אכפת לי כמה משונה לו שבת עשרה לא מוכנה לצאת עם בנים או להעביר את השיחות למחוץ לפייסבוק- לפלאפון,

באמת שלא אכפת לי. בסופו של דבר כשהוא שאל "למה?" עניתי לו "כי ככה אני".

ועכשיו אני רק מנסה להבין אם זה בגללו או בגלל שכל אדם שהיה איתי באותה התקופה ההיא מרתיע אותי..

פתאום נתקלתי בתמונה הזו והבנתי שאני מביטה בה כבר כמה שניות ארוכות.

נזכרתי איך עמדתי שם ואמרתי "היי, לחייך" וכול אחד הפנה את תשומת לב השני אלי,

המשכתי להביט בשלושים ושתיים החיוכים תוך כדי שאני חושבת לעצמי איך זה קרה?

ממתי שמים לב אליי?

תמיד הייתי השקטה שנמנעת מלהיות זאתי שמצלמת את כולם או מדברת ונואמת לכולם. תמיד העברתי את התפקיד כי ידעתי שתשומת לב היא לא משהו שמבורכים בה אנשים שקטים.

אבל איתם זה היה אחרת. בכל רגע שפתחתי את הפה הייתה דממה, אם הייתי מבקשת משהו היו תגובות בלהט.

הסברתי לכולם משחק וכוךנו שיחקנו אותו, לא כי אני אמרתי, כי כולם הודו שזה נשמע מעניין,

לא כי מישהו עם קול גבוה הציע את זה ולא בגלל מה שהוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי. בגלל שרצינו לשחק את זה.

כולם הסתכלו למצלמה לא כי זה יכנס לפלאפון עם איכות נהדרת או של מישהו שיעלה אןתה לאינסטגרם,

כולם הסתכלו למצלמה כי באו לצלם אז פשוט חייכו בלי פוזות ברחניות ובלי בדיוק לסדר את השיער ובדיוק לעמוד ליד החברה הטובה.

 כולם פשוט חייכו.

תמיד הייתי אומרת לאמא שלי למה אין לי אחות?! איך אני תמיד תקועה הבת היחידה בין כל הבנים?

אבל פעם היא שאלה אותי בצחוק אם אני רוצה אחות ואמרתי שהאמת שלא.

שתינו היינו די המומות כשהודתי שהייתי מעדיפה אח.

כאילו באמת, כל החיים שלי הורגלתי להיות בין בנים,

לשמוע את הבדיחות הגבריות שלהם ולהגיד ברוך שעשני אישה..

כשהייתי יותר קטנה הייתי הולכת מכות עם האחים הקטנים שלי,

לא היה לי כל כך סגנון של ילדה בבגדים ואם הייתי אומרת היום לאחת החברות שלי היא לא הייתה מאמינה שהייתי טומבוי.

אחים שלי תמיד היו החברים הכי טובים שלי,

כשילדים היו מציקים לי הם היו באים,

הם היו אוהבים לצחוק עליי אבל כשבא מישהו אחר וצוחק עליי הם היו אומרים "סתום ת'פה. רק לנו מותר"

עם הזמן כשגדלתי והפכתי לנערה הבנתי את הפוטנציאל שלי בבית,

זה לא היה ברור מבחינת אחים שלי שנערה בת 13 לא יכולה להמשיך להיות באותו החדר עם עוד שלושה בנים,

כאילו, זה תמיד היה ככה מה קרה פתאום?!

כשדודה שלי שכנעה את האחים הגדולים שלי להצטמצם שתיים בחדר הגדול ואני אקבל את הקטן הרגשתי ממש בוגדת שמנצלת את היותי בת. אבל זה היה נחמד לדעת שסוף סוף יהיה לי את הפינה שלי.

עם הזמן גם סגנון הבגדים שלי השתנה וזה היה מוזר לאחים שלי,

כבר לא הייתי "הולכת מכות" עם האחים הקטנים שלי וזה נהיה די ברור שאין דבר כזה להרביץ לבנות בצחוק או לא

כל הדברים הנשיים שהיה לאמא שלי מספיק או שהגיעו הביתה בדרכים כאלה או אחרות עברו אוטומטית אליי.

הבית שלי די שורץ בנים ואם זה לא מספיק תוסיפו עוד שלושה חברים טובים של כל אחד שמגיע כל שני וחמישי.

כשבנות שאני מכירה היו עושות פוזות ליד בנים זה היה בעיקר מצחיק אותי כי אומנם הן שורצות סביב בנים אבל הרגשתי ממש כאילו הייתי מנחשת מה אחים שלי היו אומרים על מישהי כזאת וכבר רואה בעיני רוחי את מה שהולך לקרות.

תמיד הצחיק אותי שהייתי מדברת עם כל האחים שלי או עם כמה ומלא בנות הסתכלו מהצד ספק המומות ספק מקנאות איך אני זורמת איתם בכזאת קלות בלי לדעת שאני אחותם. זה פשוט קורה תמיד.

כשאחים שלך הולכים כולם לראות איזה משחק או לשחק כדורגל או לעוד איזה משהו שגברים נוהגים לצאת בשבילהם וכל הבית שלך,

כשתמיד כשאני מנקה את הבית אז אחי הגדול מקפיץ את כולם כדי שלא להרגיש שוביניסט..

אז אולי אני אשמע אגואיסטית אבל ברגע שתהיה לי אחות כל זה ישאר?

כאילו באמת, גם ככה כל הבנות דודות שלי רבות כל יום עם אחיות שלהן ונראה כאילו יש בבית מלחמות מסתוריות של מי הכי נשית בבית ותכל'ס?

לא בא לי שיישוו אותי למישהי אחרת בבית.

זה יהיה מוזר אם תהיה לי אחות,

כאילו באמת, עזבו אותי עם האחים הגבריים שלי

כמה שזה "מזעזע" שאני בת יחידה בין המון בנים אני מרגישה מעולה חבר'ה,

כל הבנות האלו שתמיד חושבות שאני מסכנה לא יודעות מה הן מפסידות.

"זה הלב שלך. אל תכעסי עליו."

יש מעשים שהם אסורים.

אבל אין רגשות שהם אסורים, נכון?

כמה גדול צריך לרמוז לבן אדם שאתה לא רוצה שיבוא אלייך?

"לא נעים, הבית מבולגן וכל מה שתעשי זה לשבת בצד ולראות אותנו אוכלים"

-"זה בסדר. אני אחכה"

"אני פשוט אתקשר אלייך יותר מאוחר כשיהיה יותר נוח"

-"אהה לא לא, זה בסדר מבחינתי. גם ככה משעמם לי"

מבחינתי זה לא בסדר!

אוחח שונאת שפולשים לי למרחב הפרטי..

כאילו באמת, אני לא אוהבת אורחים בהפתעה. תבואו בכיף, אבל לא בהפתעה ><