זאת השאלה הכי דבילית שאיכשהו כולם מרגישים צורך לשאול. אם יש משהו שונה, הוא בטח לא עובר במילים.
אז מתחילים עם המירוץ להשיג מסמכים, לתקן מסמכים, לשלוח לקבל, לחתום להחתים. ועוד לא שינינו במשרד הפנים, את מי זה מעניין? הסיבה היחידה מבחינתי לפנות למשרד הפנים היא שאני רוצה לקחת את השם שלו, פשוט כי את שלי אני לא אוהבת והרעיונות למשהו חדש בינתיים היו ממש אינפנטיליים. אז נחכה. נעבור לשם ואז נשנה.
אתמול נפל לו האסימון, הוא הבין אותי והרגשתי אותו. הרגשתי אותו מבין, הרגשתי את הצער, את החרטה, את הכעס העצמי והחנק בגרון, הרגשתי אותו חונק דמעות ומבין אותי סוף סוף. הוא רוצה ללכת לפסיכולוג ואני יודעת דברים שאי אפשר להגיד. וחוצמזה ברור שהוא מרגיש כל כך קשה, הוא אחד שרגיל לא להראות ולא להפגין רגש, ליד אחת כמוני שזה לא עובד עליה, שמרגישה כל פיפס, כל תנודה במצב רוח שלו, כל תנועה קלה בעיניים וזה גורם לו להרגיש אשם. אל תגידי כלום.
אתמול היה לי ערב די מאושר. נקודות קטנות. אבל של אושר.
שתקתי כל היום, הוא הבין ואני חיכיתי לראות אותו, הלכתי להצטלם בשביל המסמכי הגירה ובדרך קניתי כפתור. חזרתי הביתה וסיימתי לסרוג את הסוודר.
הקטע עם הסריגה התחיל בדיוק לפני שנה... כשהוא עזב אותי לחורף ונסע לשם לסדר עניינים, פתאום הייתי אישה אחרת. עשיתי הכל כדי לא לחשוב וחלק מזה היתה ההחלטה ללמוד לסרוג, הייתי יושבת שעות מול הטלויזיה ובשביל לא לחשוב בטעות תוך כדי, לימדתי את עצמי לסרוג. סרגתי 3 צעיפים מהממים ואז התחלתי עם הסריג שהיה בערך כל החלומות שלי אז, בכל לולאה שעברה בו נראה לי כאילו זה ייקח לי נצח, הוא לא יחזור לעולם, זה לא ייגמר ולא יהיה מוכן ואני סתם עובדת על עצמי, בחיים את לא מסיימת פרויקטים מורכבים.. ואז הוא חזר והנחתי לזה. שקעתי במאבקים, ובנו, ובחיים, ובאפרוריות והלכתי לאיבוד בדיוק כמוהו.
עד שעברנו דירה לפני חודש, ניערתי את עצמי, את הצמר, את היוגה, ניקיתי אבק מהמגבר והגיטרה והתחלתי עם הסריג. אתמול סיימתי והוא מדהים! אני לובשת אותו עכשיו והוא מעלה בי חיוך עצום. הוא הכין לנו ארוחת ערב ואמר את הדברים שכבר ידעתי לפני שפתח את הפה - הבנתי. אני פה.
וכמעט בכיתי אבל רק חייכתי, מבפנים החוצה כמו שהמון זמן לא חייכתי. אז הוא התיישב לידי והסתכל לי בעיניים וראיתי אותו, ממש כמו בהתחלה, ממש כמו שחיכיתי לראות שוב, ראיתי את האהוב שלי, בלי כל ההגנות, באמת פה איתי, באמת אוהב.
"איזה מזל שאת כזו, ככה למרות שאני צריך להגיד לך, גם אם אני לא אומר.. לפחות את רואה, לפחות את מרגישה".
היום הוא חתם חוזה עבודה במקום חדש, חברה גדולה וטובה ויותר קרובה לבית, וסוף סוף כשאני מסתכלת קדימה, אני רואה טיפה יותר אור.
עכשיו ברור לי איך הכל נופל למקום ומסתדר.
היום, פעם ראשונה מזה המון זמן שככה סתם, אני פשוט מאושרת ואופטימית.
סורי, הייתי חייבת להשוויץ.. יש לי אפילו קפוצ'ון ושרוולים מתרחבים והוא בול במידה ופשוט נעים!!
לא, אני לא שמחה שהמלחמה נגמרה (פשוט כי אני לא יודעת אם להאמין לזה או לא).
אני חולה! איזה כיף :(
אתמול היינו אצל עו"ד מדהימה! ישבנו אצלה ובהתחלה כמעט פרצתי בבכי כי הכל נראה לי שחור ובלתי אפשרי ובהתחלה היה נשמע שהיא אומרת שהוא ייאלץ לעזוב אותי לכמה חודשים טובים. אבל החלטתי להתנגד לאופי שלי לקפוץ כמו איזו אתון ולהקשיב לה עד הסוף.
עד שהפגישה נגמרה ונפרדנו החזקתי את עצמי חזק לא לחבק אותה.
עוד שנתיים +- (ואני זהירה כי אני אישית חושבת שפחות) אנחנו עוזבים את הארץ הזו!!!
ווהו!!
אז יש המון עבודה. צריך לארגן מסמכים משנות הטרפפו לארגן כל מיני דברים שיתמכו בשטויות קטנות, לחסוך מלא כסף כי החרא הזה יקר, להתרוצץ בין משרד הפנים, למשטרה, לרופא מופלץ אחד בירושלים שיעשה בדיקת דם פשוטה ב1200 ש"ח, הכל כדי שהפלצנים שאמורים לאשר אותי לא יעקמו עליי פרצוף וייתנו לי להיכנס לארץ "המובטחת" ולעזוב פה.
יאי!
איכשהו עכשיו דברים מתחילים להיראות לי אפשריים.
כבר אמרתי שאני חולה? אני מרגישה כמו צנצנת, המוח שוחה לי במלא דברים מגעילים וסתוב לי האף, גם משהו מתבשל שם כי יש לי פרצי שטויות שיוצאים ממני כמו המשפט האחרון שכתבתי.. למשל עכשיו דיברתי עם אמא ושאלה אם הסתדרנו עם הגז כי ניתקו לנו, סיפרתי לה שהחבוב טיפל בזה ואז התקזז מול הבעלבית ובחיי שקופצות לי לראש נעלי הבית של קיפי שלי... איך בא לי..
אה ועוד משהו.
לאחרונה אנשים נוטים להכניס אותי לקוביות (לא, אני לא מדברת רק עלייך אם את פה) גם החבוב וגם ההורים וכולם בעצם עושים לי את זה המון בזמן האחרון וזה מרתיח אותי. משליכים עליי סטיגמות "נשיות" כביכול, מחליטים בשבילי מה אני חושבת, או רוצה, מה אני אוהבת ומה לא ונמאס לי מזה.
"מה אתם רוצים להזמין?" אני צריכה עוד דקה ואומרת את זה והפוסטמה מסתובבת אליו ושואלת אותו מה להזמין לשנינו!!! סתם למשל.
קיבינימט אל תחשבו בשבילי, אל תניחו לגביי הנחות, מי שמכיר אותי יודע שאני הדבר הכי לא צפוי ולא קונפורמי שיש - זה מיותר.
לסיכום, מי שבאמת שווה היכרות, טורח להכיר אותך באמת ולהבין אותך ובכל מקרה, זה מאוד אלים להשתיק מישהי ולהתייחס אליה כמובנת מאליה, להחליט בשבילה, לחשוב בשבילה ולדבר בשבילה.
יש לי ראש משלי והוא כעת שוחה בין סינוסים אבל עצמאי ובעיקר מאושר :)
הוא מסתובב וצווח בקולי קולות, חזה מורם, מבט מאיים ורושף אש. סביבו מנסות להרגיע, אך לו "נכבה השאלטר", "שחור" לו בעיניים הוא רוצה להכאיב ועכשיו! הוא מגיע לביתו של קוֹקוֹ ומתחיל לנקוש בחלון ובדלת, וכשהן לא נפתחות הוא מתחיל לזרוק ענפים וזרדים, ואבני חצץ קטנות. הוא נזכר בחברו הזאב הרשע, זה שגר מעבר לנחל ונשף עשה המון פוּ על בית החזרזירים וידע שכאן לא יעבוד לו. הוא מבחין בזוג עיניים אפרוחיות מבוהלות בחלון, אך זה לא מרתיע אותו והוא ממשיך להרעיד את הבית עד שתש כוחו והוא שב לביתו.
-רוֹקוֹ!!!!
קוֹקוֹ מתרוצץ בצעדים מהירים וכעוסים "תגידו לי איפה הוא כאן ועכשיו! אם לא תגידו, אכאיב לכולכם!!" הוא מציץ בחלונות חמוש בזרדים וחצצים קטנות, "שייצא ממחבואו הנבל השפל! מי הוא חושב שהוא להפחיד כך את גוזליי?!" הוא אדום ורושף שנאה וכעס, נושף ויורק, צווח וקורא.
כשרוֹקוֹ חוזר מאיסוף הגרגרים היומי לגוזליו הוא שומע מהומה, המוני מצווחות מבוהלות מנסות להרגיע ולדבר בהגיון וביניהם קול אחד מצווח ומוכר בשנאה. הוא שומט גרגריו מידיו, אוחז בזרד משונן ועט אל עבר ההמולה בועט גרגרים ואבני חצץ אל כל עבר, פוגע בכל מי שבדרכו.
- קוֹקוֹ! איך אתה מעז?! הכיצד לא שמת לב שהמקור לי גדול וחד יותר? הזהר ממני!
- לא צריך מקור גדול כדי לאיים על גוזלים! עונה לו קוֹקוֹ נוטף ארס ומנסה להשתחרר מההמולה.
בין לבין מנסות להפריד, קיקה חטפה שבב זרד בעין וללילו התנפצה חצץ על המקור, מישהי נפלה לפפי על הכנף ולטפי נתפסה הרגל במקור של קוץ' שאיכשהו הועפה אליה.
- התרחקו! אני הולך להכאיב לו! צווח רוֹקוֹ.
- הפסיקו להחזיק בי!! צורח קוֹקוֹ.
וכל המפרידות הפצועות וכאובות מנסות להדליק את האור לשניים המוטרפים, אך חוטפות עוד ועוד מכות וזרדים "הפסיקו לקשקש תרנגולות טיפשות, לכו תדגרו על איזו ביצה! אינכן מבינות במקלות וזרדים!"
לפתע נשמעת שריקה רמה וחדה, כולן מרימות מבט ורואות את פניה השקטות והכעוסות של פרגי, היא מביטה בכולן ונוזפת "באנה נלך לדגור על ביצה, זה לא ייקח עוד זמן רב" היא נועצת מבט מלא משמעות בכל אחת ואחת שאוספת את פצעיה ושבריה ומשאירות את אדומי העיניים זה עם זה. הן מתיישבות בכאב לצפות בזרדים והנוצות המתעופפות וענן האבק העולה משני גושי האגו ושומן שנותרו במרכז הרחבה..
"פרגי..." טפי לוחשת לה "למה אמרת שזה לא ייקח עוד זמן רב? הם יכולים לריב עכשיו לנצח!"
- זה לא הריב שלנו טפי, שיריבו עד שיתעייפו. הם כבר לא זוכרים על מה.
אולי זאת לא בדיוק המילה.. אולי קצת מטריד יותר מתאים לי פה..
אני חיה כבר כמעט 24 שנה.
עכשיו ברגע זה ממש(!) נפל לי האסימון לגבי משהו..
יש לי בעיה עם הרבה אנשים בו זמנית. קראתי על זה פעם ביחס אליי והדחקתי.
אני מדברת עם חברה, שואלת מתי אפשר להיפגש והיא מזמינה בחיוך ואומרת שקבעה עם עוד כמה נשים (שאני מכירה!) אצלה בבית לפיצה ובירה. על פניו בילוי מועדף ביותר! אבל משהו בי נכבה בהתלהבות אבל זרמתי עד הרגע האחרון... עד שקלטתי את האסימון הזה.
כמה שעות לפני, אני קובעת עם חברת ילדות לסרט בשבת, כשהיא פתאום אומרת שהיא תעדכן אותי כי יש מצב שאחותה (כמעט בגילנו, חמודה ממש ומוכרת מגיל 6!) ובת דודה ירצו להצטרף, אני מתחילה להתפתל ולחפש לי תירוצים.
מצחיק ומטריד לי שרק עכשיו קלטתי משהו שמפריע לי הרבה זמן וניסיתי לברר עם עצמי - למה אני בורחת? למה אני מבריזה כשזה כבר לא אינטימי עם מי שרציתי להיפגש או לבלות או לדבר? למה אני שונאת מסיבות אבל אוהבת לרקוד לבד? למה אני שונאת יציאות המוניות של יותר מ2-3 אנשים חוץ ממני אפילו שהם כולם אנשים אהובים והולכים למקומות אהובים? למה זה מרגיש לי כבד כל כך?
בא לי לצרוח עכשיו על גג העולם. הבנתי!!!
הבנתי מה הבעיה שלי. וזה לא אומר שאני אפסיק להתפתל ולחפש תירוצים מעכשיו, אני פשוט מבינה מה מפריע לי - זה כבד לי רגשית.
להתמודד עם המון אנשים במקביל, כל אחד/ת תופס אותי אחרת, להתאים את עצמי, לתמוך במי שצריך, לחייך כשצריך, והכי נורא - לספוג את הרגשות של כולם. להתלהב מהם כל כך, להיות מאושרת מהחיוכים המשוחררים שלהם, לשמוע אותם מספרים שטויות, להרגיש אותם אוהבים וחיים ולפעמים גם כואבים.
ולמרות שבסופו של דבר אני נהנית רוב הזמן, זה עדיין כאילו יותר מדיי, זה עדיין מתיש.
מרגישה קצת משוגעת להודות בזה אפילו פה..
פעם קראתי על זה משהו, שעם הייתרונות הגדולים של היפרסנסטיביים, לפעמים הרגישות לכאבים של אנשים יכולה להפיל ולרוב אנחנו בורחים ממקומות המוניים. התעלמתי מזה, זה לא שאני מסתגרת בבית או משהו, אני אוהבת אנשים. יש אנשים שקצת כבדים לי ברמה הרגשית ואיתם לא אפגש לעיתים תכופות. ויש סיטואציות שפשוט לא נוחות לי והיום הבנתי למה.
אז תאמינו לי שהיינו מהממים, אני בד"כ לא מתרברבת לי, ולא מתה על המראה והכל אבל גם עם האלתורים המהירים, הספונטניות וחוסר המוכנות, איכשהו יצא מדהים. והברנש (בעלי? אישי? בן זוגי? יאבלולו!!!) נראה מדהים בכל מצב, לבש ג'ינס שחור שחור, מכופתרת לבנה, עניבה כחולה וג'קט שחור ונראה פשוט מהמם. אני לבשתי את השמלה שהגברת מהעבודה הביאה לי והתאימה בול, כאילו מוזמנת, תחרה נשפכת, פשוטה ומחמיאה. היתה לי בחילה וכאבי בטן אז בקושי התאפרתי ופשוט פיזרתי את השיער שבדיוק החליט להסתדר מדהים לשם שינוי.כמה דק' לפני אבא דוחף לי מצלמה בפרצוף ויש לי בחילה והלחץ עולה, אני בדיוק נושמת לשניה ואז הוא מציק. התפרצתי עליו שלא תמיד זה מתאים וייתן שניה לנשום, נכנסתי לשירותים, בכיתי בדיוק 10 שניות, ניגבתי את עצמי ויצאתי שוב מחוייכת. ההורים עופפו מסביבנו, מציקים עם מצלמות, מוזגים וויסקי לכולם וגם כשחשבתי שאצליח לברוח כשיצאתי עם אמא לסיגריה זה לא נגמר.
היה נחמד, לא הפסקתי לחייך לרגע והמון זמן לא חייכתי ככה, הבחור נראה בהלם די טוטאלי ולגמרי היה נראה ששכח שהוא עצבני ורוצה להרוג מישהו (לקחו לו את הלדרמן המיניאטורי בכניסה למטוס, הוא שכח להכניס אותו למזוודה והתעצבן שם ממש ושבר אותו, 2 דק' אח"כ התברר שהוא כנראה יכול היה לקבל אותו חזרה אם לא היה שובר..)
הטקס היה קצרצר ומשעשע, רעדו לי כל האיברים הפנימיים, ההורים עצרו כל פעם את המנחה כדי להספיק לצלם כל תזוזה שלנו (שאח"כ התגנבנו ומחקנו תמונות לא מחמיאות) ובעיקר צחקנו. ראש העיר מלמל משהו ביוונית לא ברורה ואז המנחה אמר "He said you are now married" הכרס שלו מתנפחת ואני תוהה אם זה קטע כזה כשכל זוג נכנס, כל 10 דק' בערך הוא אומר את המשפט הזה ומתנפח. מדושן משהו.
יצאנו משם, הרמנו עוד כוסית וחזרנו לעצמנו בג'ינס וטישירט עם הקפוצ'ון.
די רוצים לקבור את עצמנו מההורים והפדיחות. הם נדבקו שם לאיזה זוג "מאגניבים" היפסטרים תל אבייים משהו, וזה היה מעיק, ההורים שלנו עשו להם בוק, הטרידו בשאלות מעיקות, ציחקקו, זרקו הערות מפגרות כל פעם שראינו אותם, וראינו אותם כל 2 דק' בערך במהלך היומיים האלה, בכלל לא היינו באותו מלון ונתקלנו כל הזמן - אפילו במסעדה! והאבות הציקו להם שיבואו לשבת איתנו, זה היה מטריד ומביך.
הברנש נכנס למוד המביך של ההורים בסוף הטקס (WTF?!) וכשהעמסנו את המזוודות במיניבוס ההזוי של הנהג הממש נחמד הוא ביקש חיבוק ואמר שהוא ממש מחבב אותו. לא מפתיע ומפתיע כל פעם מחדש, יציאות כאלה של הברנש. אני עדיין לא תמיד מבינה מתי לצפות להן..
אחרי יותר מדיי אוכל וויסקי בערב, לאף אחד מאיתנו לא היה כוח לצאת והלכנו לבדוק מה קורה בבר של המלון, היתה במה ועליה מלא כלי נגינה ביניהם סט תופים שמייד זוכה במבט בוחן-מתלהב מצד הברנש. היה שם איש אחד שניגן פעם על גיטרה, פעם על סקסופון ומידי פעם שר כמה מילים מהשירים הרומנטיים דביקים.
ההורים מתעוררים. זה מתחיל עם ההורים שלו שמפגינים את הידע הסלוני, אז קופצת גברת יווניה ומלמדת אותם צעד יווני (שזה שילוב של צעד תימני וצעד רוסי ואין מצב לבצע אותו!) אמא מתלהבת ומקפצת אליהם בגזרתה הדקיקה ומעצבנת את כל הנשים בחדר, אני מוותרת על כל העקרונות שלי (לא להכנע ללחץ החברתי לרקוד!) ומנסה לחכות את הדבר. עד סוף השיר נהיה שם מעגל בעיטות קופצניות באוויר.
ואז קרה השיא! אבא של הברנש הולך לאיש המזמרגן ולוחש לו משהו. האיש יורד, אומר לברנש להתכונן כי הוא עולה לבמה עוד שיר. אף אחד לא מעכל מה קורה בכלל ואז הברנש היפה הזה שלי עולה לבמה, פושט ז'קט, מקפל שרוולים, מפזר כמה קנאקים לאוויר ומתיישב מאחורי מערכת תופים שכאילו הוצבה שם במיוחד בשבילו - לשמאליים!
פעם ראשונה ששמעתי אותו בלייב, הוא ניגן מדהים כמה שירים. התכוון לרדת מהבמה אז הלכתי להחמיא להם, האיש שאל מי אני, עניתי שאני מעריצה ושהם ממש טובים יחד אבל הוא לא הולך ממני לשום מקום. הברנש עונה שבדיוק התחתנו ואני מחייכת לשמוע אותו אומר את זה בחיוך כזה. האיש מבקש מהברנש לשבת חזרה וקורא במיקרופון "A song for lady Amber" הברנש מסמיק והם מנגנים את Wonderful tonight אבא תופס אותי לפני שאני מספיקה לראות בכלל מה קורה, מעיף אותי ברחבה ומסחרר עד שאני כמעט נופלת מסחרחורת...
זה היה יום די מיוחד ומרגש.
מכאן היתה נפילה חדה. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. מבחינתי זה נגמר.
מקווה שמפה זה רק אני והוא.
הלוואי שנסתדר, שתסתדר לנו ההגירה, שנבין אחד את השניה ולהיפך, שנאהב ונמשיך להיות הבית הבטוח והסלע התומך אחד בשביל השניה.
חזרנו דואגים כי עיכבו את הטיסה בטענה שנתב"ג סגור בגלל המלחמה, בבוקר התעוררנו מבום וכאילו כל הקסם נשאר מאחור כמו חלום.. רק זכרון, כמה תמונות וטבעות על האצבעות.
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
