הם האנשים שאני רוצה בתוך חיי. כל סוגי השלווה, בין אם הם מופקים מהירדמות על החוף או מקפהתה וסיגריה או מג'אם סשן בו נוכחים עשרה אנשים או מהופעה\מסיבה שיכורה ומטורפת

והסיטואציה לא משנה כי איתם יש לי נחת.

אני צריכה לרצוח עם מסור חשמלי את כל השאר

(או לאט לאט להרחיק אותם ממני)

(כי עם כל מבט אני רק מרגישה כמה זה כן שחור ולבן, לפחות בקרב האנשים הקרובים אלי. אפשר לראות אילו מהם קיימים בחיים שלי מתוך אילוץ ואילו מהם אני באמת אוהבת. ועם כל יום הקבוצה הראשונה רק נראית לי יותר ויותר מיותרת. יותר מדי אנשים שמקבלים ממני אנרגיות מתוך הכרח אידיוטי שמוצדק על ידי תירוצים עצמיים. האמת היא שאני תמיד יודעת את מי אני רוצה בחיים שלי ואת מי פחות, עם כמה שלכאורה לא נעים לי להודות בזה בפני עצמי. אני מניחה שאני תמיד משדרת את זה, באופן מודע או פחות, לכן כולם יודעים אם אני באמת אוהבת אותם או לא. אני לא מסוגלת לזייף את האיכפתיות הזו לא משנה כמה אנסה. זה לגמרי לא קשור לתדירות בה אני מתראה עם אותם אנשים.)

היה טוב אם כולם היו מפסיקים לשקר לעצמם. כן, אני מחמקת ולא יוזמת מפגש. לא, זה לא בטעות. מוות לכם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בייייייייייייייייייייייי

טוב לא מוות ולא מסור חשמלי (אין לי אנרגיות מיותרות. התעופפו מפה. קישטה)

אני סנובית

(יודעים מה מצחיק? מצחיק שאני מסוגלת לתאר כל כך טוב כל הרגשה שלי כלפי אנשים מהם לא איכפת לי ושאני לא מסוגלת למצוא לו שם תואר מתאים כי הכל נדוש ואנדרסטייטמנט. היה לי סיוט או סיוט בהקיץ בו אנחנו מתמכרים להירואין ואני משתקמת והוא לא והעדפתי שזה יהיה הפוך לא יודעת אם מאגואיזם או לא וזו אחת הסיבות בגללן לא ניקח אסיד ביערות מנשה למרות שזה בכלל לא קשור נו אני פשוט מעדיפה להיות פיכחת כשאני חווה אותו בגלל זה אני לא אוהבת לשתות או להידפק לידו וממילא הנוכחות שלו גורמת לי להרגיש מסטולה אני גם קצת צבועה כי אני לא עושה ממש הרבה סמים פשוט מעדיפה את זה על אלכוהול ואסיד ניקח כשנהיה לבד ב101 חיחי חרוז זה חייב להיות מוצלח ביי יש לי חום שחורדיני)