אחרי הסופ"ש המדהים הזה והישיבה אצל המתופף ושיחה על הריקבון שבעולם הזה אני מוצאת את עצמי על אוטובוס מאזינה ללאונרד כהן אבל מרגישה שבא לי לבהות אז מחליפה לפליינג לוטוס ואז מרגישה שצריך לתת ביטוי לרשע ומעבירה לטייני פינגרז. עם טייני פינגרז והסימפולים לנאומים של מלקולם אקס צפו בי רגשות שנאה ותיעוב כלפי הסו קולד 'ממסד', כלפי העיוורון הנוח של כולם, כלפי ההפרד ומשול ההון שלטון והתאווה הדורסנית לכסף, וכמה שכולם חושבים שהם משהו אבל הם פשוט כלום. הלכתי ברחוב ושנאתי את כל מי שנקלט בעיניים שלי, שנאתי את החנויות והמכוניות והרמזורים וכמה שאי אפשר לברוח. רשמתי המון סקיצות לגראפיטי עתידי וחשבתי על ספוטים מתאימים (לא, זה לא באמת ישפיע אבל זה רק ניסיון), תקעתי אצבע משולשת בכיס והפניתי אותה לכל חנות יקרה מדי ולכל אידיוט שבהה בי. הרגשתי שאני עומדת להישרף מבפנים והשתוקקתי לשרוף את הכל יחד איתי

(למה כולם מחכים?)

הופתעתי מעצמי ומכל מה שהיה עצור בי ופתאום התפרץ. אפשר לראות על זה כפתטי ואפשר להיבהל, אפשר להרגיש הזדהות. אני בוחרת לא לבחור צד (אבל להתחיל לפעול)

זה בדיוק אותו זעם שיש לי על צהל, בדיוק אותה התפרצות כמו אלו שיש לי לגבי החוק המדיני להתגייס. זו אותה השנאה (ואותה האש)