אני לא יודעת מה פשר העדכון הזה אבל אני משתדלת להיות מאושרת ולא להרגיש בודדה מדי או שנואה. אני לא אבודה יותר ואני לא מרגישה יותר הרבה מוזיקה שפעם הרגשתי. אני לא תמיד מצליחה להזדהות עם דברים שפעם כן (אבל זה בסדר כי דברים משתנים וגם אני)
שנינו קצת מודאגים לאחרונה מהמציאות. עבודה דירה לימודים משפחה

השלב הראשון הוא למצוא עבודה נוספת או עבודה חדשה שתכניס לפחות חצי יותר מעכשיו. אני קורעת את התחת ואת הנשמה במקום הזה ועדין משתכרת ב23.5 לשעה וזה פשוט לא מספיק. אני נהנית והיחס מדהים והבוסים מדהימים אבל משיחות וסיגריה שאחרי סגירה לא מביאים אורז ואלכוהול הביתה. 

אני לא יודעת כמה נכון יהיה לעבור לגור יחד כשאני עוד לומדת (אוף נהיתה לי צרבת ממחשבה רגעית על הצבא), במיוחד כש: השנה אשכרה אצטרך להגיע לפעמים למוסד הזה + אשכרה אצטרך לעבוד מספיק בשביל להרוויח לפחות 3 בחודש + אשכרה אצטרך לשלב ביניהם.

ועם זאת השהייה והמגורים בבית נהיים בלתי נסבלים, עם כמה שהיחסים השתפרו, אני לא מרגישה כאן בבית יותר\

ואני מתה לטייל ולחוות ולראות ולטעום ולהרגיש אז במקום חו"ל נסתפק בMD

אני מרגישה בודדה אבל גם לא. חברים שלי אוהבים אותי אבל אני לא אותם. החלטתי במקום להתנתק (מה שעשיתי עד עכשיו) פשוט להיות איתם ואולי הם יתבגרו קצת. אני מפחדת להיתפס כבן אדם 'קשה' כי אני לא. אני סימפלי חווה את החסרונות שבלהיות חסרת גיל

קראתי פעם איפשהו שהדבר היחיד שבני אדם יכולים להציע אחד לשני הוא אמפתיה ואני מוצאת את זה נכון כל פעם מחדש. 

(הלוואי שיבינו כשאני מדגימה על עצמי או מצהירה כי ההרגשה מוכר לי. אני לא עד כדי כך נרקיסיסטית)

הוא חושב שאני גאונה ושאם אי פעם ארצה להיות פסיכולוגית אהיה מצליחה מאוד. גם אמא אמרה לי את זה וגם אבא. יש לי יכולות ניתוח ממש טובות (הנה הודיתי בזה בלי הסתייגות תמותו ביי!!!!!!!!!!)

כמה חבל שמחר מתכונת בפסיכולוגיה ולמדתי בינתיים רק שליש (ושהמורה הזו היא חתיכת מפגרת. גם אבא אמר ולכן זה נכון)

חחח טוב ביי אני מתכוונת להוציא 200 בבגרות ובמתכונת ולהראות לה שעובדה שלא הייתי זקוקה לה או ללהגיע לשיעורים כל השנה הזו

(זו זריקת הזין הכי גדולה ואפקטיבית אוור)