רציתי לתלות את הפוסטר של הפסטיבל בחדר שלי אבל לא הצלחתי. זה לא מרגיש לי כמו בית יותר (הרגיש הרבה יותר נכון לתלות את השני בעבודה בת"א). יש לי תיק חדש גדול ומגניב שאמא נתנה לי (זה נחמד מצידה היא הביאה גם אבל לי בלי ידיעתה 150 ש"ח ותיכף היא תביא לי בלי ידיעתה גם קצת ירוק). 

בתיק שלי יש: 2 זוגות תחתונים, מברשת שיניים, ארנק, טבק וחבריו, אייפוד, אוזניות, מטען לפלאפון, פלאפון, מצית מזדמנת, משקפי שמש, גלולות, שום, צמידים, חולצת עבודה, מכנסיים ארוכים לעבודה (משתנים), שורט (משתנה, לפעמים שניים), שתי חולצות (משתנות), דאורדורנט, צעיף\וסט (משתנה), גרביים כשאני זוכרת, תליון ששכחתי, יומן תאריכים, מחברת קטנה, לורד שחור עבה, עט, תעודת זהות ותעודת זהות מזוייפת. יש לי גם תיק איפור (לא בשימוש), קרם ידיים ואלכוג'ל לניקוי ידיים. זהו נראה לי. לפעמים אני לוקחת את תיק הבד מאדרת, שבו באופן קבוע יש ציוד טיפוס: נעליים, תיק מגנזיום, חולצה גדולה. 

אני לא עושה שיתוף לאיוונט של הפסטיבל כי מרבית חברי הם לא קהל היעד ממש. הזמנתי את מי שכן (את מי שאני אוהבת)

*

אני מרגישה צורך אדיר לבית מוחשי. קשה לי עם כל הנסיעות האלה, קשה לי עם החישוב של הבגדים בהם אשתמש לפני שאני יוצאת (לכמה ימים אצא), קשה לי עם ההוצאות על הנסיעות, קשה לי שאין שום מקום פיזי עם הריח והתחושה והאנרגיה שלי בו. המקום הכי קרוב לזה הוא החדר של השדון שלי, וגם הוא לא באמת עונה על זה. שריטות ישנות וחדשות שלי לא נותנות לי להרגיש בבית שלו בבית. אמא שלי שהרגילה אותי לסרב לקבל בלי לתת תמורה חומרית מזכירה לי לסרב כל פעם. כשסיפרתי לה שהאישה המדהימה שהיא אמא שלו ביקשה ממנו לתת לי מפתח לבית שלהם אמא שלי אמרה לי לסרב כי לפיה אמא שלו סתם מציעה מנימוס בגלל שאני נמצאת שם יותר מדי. הרי לכם דוגמה

אין לי כוח. אני צורחת ושונאת ובוכה כל חזרה לכאן וקשה לי לחלוק את זה עם השדון שלי כי הוא מתחיל לכעוס על ההורים שלי בשבילי. אני מפחדת לספר לאמא שלו כדי שהיא לא תרגיש ככה גם (למרות שהראייה שלה רחבה מזה). בסופו של דבר ההורים שלי פשוט מסכנים וברי מזל בטירוף על שיש להם אותי כבכורה. הם פשוט לא לגמרי מבינים עד כמה והם מבולבלים והם משחקים דמויות והם צבועים ושקרנים (אבל אני סולחת להם בגלל שאני רואה אותם כבני אדם)

הלוואי שהייתי יכולה לאט לאט ובזהירות להעביר בגדים שלי לארון שלו. זה היה פותר הכל (וגם: כיף לי לאללללללה בעבודה החדשה) (וגם: לא כבתי כאן מילה על הנסיעה לכרמל ולדלית אל כרמל ולחיפה ולאישה הדרוזית הזקנה שקראה לנו בקפה) (וגם: הארון שלי נשבר וכל הבגדים על המיטה ואין לי איפה לישון. זו המטאפורה הכי טובה שיש)