כרגע פשוט לא ממש איכפת לי. השאיפות שלי ביממה האחרונה הסתכמו בשינה\עוד סיגריה\עוד בירה וכדומה. מרגישה מרחפת, כל התאים שבמוח שלי רדומים. הלוואי וגרתי בעיר, הלוואי והייתי כרגע בבית של א', באותו מצב של היממה האחרונה רק במשך חודשיים. הלוואי והייתי נטולת פחד. בא לי להיזרק ולהימחק. לא להישפך, להתאדות. לא בא לי שהשדון יחזור אף פעם. זה לא ריקבון, זה לא עסיסי ומצחין כמו ריקבון. זה יותר כמו התייבשות. לצאת מהבית רק כדי ללכת לאכול או לעבודה או לקנות סיגריות. ובבית לבהות בטלוויזיה ולדבר קצת, לעשן עוד ועוד ועוד עד שהגוף קורס ונרדמים. 

הבית שלו יהיה ריק בחודש הקרוב ולי לא איכפת יותר. אין זמן ואין יותר מדי עתיד. הלוואי והעולם הזה יישרף. עד אז אשרוף עוד תאי מוח.

אני מתחילה להתפכח ועולה בתוכי עצבנות ודחף לברוח. מזל שמחר משמרת ערב ומחרתיים בוקר. כרגע זין על לימודים

(יש סיבה לריסוק הזה עליה יותר לי לדבר רק בעוד כ-13 יום)

(יש תכלית אבל אין)

שמעו את זה

עריכה 00:54 אני יוצאת לחפש תכלית בתא הדואר. אולי ע' שלח לי מכתב (אין מצב). יעשה לי טוב לפגוש אותו ואת אברי G ואת אלון גם אבל אין טלפון.

אני לובשת תחתונים שהן מעין בוקסר מוקטן והן ורודות עם קשקושים שחורים, חזייה שחורה, גופייה לבנה צמודה. שתי טבעות ושתי שרשראות. מבחינתי להישאר ככה תמיד. אין לי כוח ויש לי שיעול מכל העשן שעובר לי בגרון בלי הפסקה. I go slow