לא הלכתי לביה"ס כבר כמה חודשים אבל היי לפחות גרמתי לחצי סגל לחפש אותי בבגרות במתמטיקה בזמן שציירתי בבית כי לא אמרתי לאף גורם שהוא לא היועצת שאני לא מתכוונת לגשת. היועצת מדהימה, מאוד אוהבת ומעריכה אותי ומאוד מבינה. החלטנו על המינימום ההכרחי. כשהבעתי חשש לגבי מורים שיזיינו אותי בציוני ההגשה היא אמרה שנכתוב להם מכתב על "קושי נפשי ורגשי" שיש לי עם להגיע לבית הספר ושהיא תאשר אותו. קצת כואב לי על המורה להיסטוריה אבל אין יותר מדי מה לעשות עם זה. המורה לאמנות (בן הזוג שלה) עוד רואה אותי לפעמים אבל אותה לא פגשתי כבר כמה חודשים. 

לא איכפת לי יותר מדי

אני והוא מתים לעבור לגור ביחד (ישנו ביחד משישי בערב עד שני אחהצ) והפעם בגלל שהוא ישן אצלי ביום א וחזר לביתו (במקום אני לביתי) הוא הבין בדיוק את התחושה המרירה הזו ואת המיאוס כלפי הבית שמלווה אותה. (ומצאתי סאבלטים דיי מגניבים לקיץ) לישון בלעדיו מרגיש לא נכון, ללכת ממנו לסידורים בזמן שהוא הולך לעבודה ולדעת שלא ניפגש שוב בערב מרגיש הכי לא טבעי בעולם. אם כבר עולם, אנחנו אוכלים אוכל אסייאתי הזוי בכל הזדמנות אפשרית ומפנטזים על טיול ענקי. שנינו חייזרים יפנים

עריכה 16:35 קראו לי גזענית אבל נמאס לי מילדות קטנות מסכנות מורעבות ואבודות אז אינפלתי אתכן

אוף אכלתי עכשיו הרבה יותר מדי אורז עם אפונה

בני הדודים שלי הם הכי מגניבים בקיום הזה (אני מתה שיכירו כבר את השדון)

אנחנו נהיים שלמים יותר מרגע לרגע. כל פרידה רק מרגישה פחות ופחות טבעית (פחות נכונה)
תמיד עולה הידיעה שנוכל להתמודד עם הכל בנפרד כל עוד נדע שהכל יהיה בסדר בלילה כשנישן ביחד

גיליתי שהגוף שלי ממש שרירי או לפחות לא מלא בשומן כמו שחשבתי אז קול. משתדלת כדי לשמר את זה לעשות כל יום

50 סקוואטים, 100 הרמות רגליים (בכל רגל), 100 תרגיל בטן, ו15 מכל תרגיל משקולות של אמא

זה כיף כי אני מרגישה את השרירים ואני אוהבת לא להרגיש נוזלית

אין לי חברים ממש אבל פסדר זה לא חסר לי בכלל חחחח סתם זה כן אבל לא יודעת. הייתי רוצה שיהיו לי

אאאאאאאאאאני הולכת לישון ביי

אחרי הסופ"ש המדהים הזה והישיבה אצל המתופף ושיחה על הריקבון שבעולם הזה אני מוצאת את עצמי על אוטובוס מאזינה ללאונרד כהן אבל מרגישה שבא לי לבהות אז מחליפה לפליינג לוטוס ואז מרגישה שצריך לתת ביטוי לרשע ומעבירה לטייני פינגרז. עם טייני פינגרז והסימפולים לנאומים של מלקולם אקס צפו בי רגשות שנאה ותיעוב כלפי הסו קולד 'ממסד', כלפי העיוורון הנוח של כולם, כלפי ההפרד ומשול ההון שלטון והתאווה הדורסנית לכסף, וכמה שכולם חושבים שהם משהו אבל הם פשוט כלום. הלכתי ברחוב ושנאתי את כל מי שנקלט בעיניים שלי, שנאתי את החנויות והמכוניות והרמזורים וכמה שאי אפשר לברוח. רשמתי המון סקיצות לגראפיטי עתידי וחשבתי על ספוטים מתאימים (לא, זה לא באמת ישפיע אבל זה רק ניסיון), תקעתי אצבע משולשת בכיס והפניתי אותה לכל חנות יקרה מדי ולכל אידיוט שבהה בי. הרגשתי שאני עומדת להישרף מבפנים והשתוקקתי לשרוף את הכל יחד איתי

(למה כולם מחכים?)

הופתעתי מעצמי ומכל מה שהיה עצור בי ופתאום התפרץ. אפשר לראות על זה כפתטי ואפשר להיבהל, אפשר להרגיש הזדהות. אני בוחרת לא לבחור צד (אבל להתחיל לפעול)

זה בדיוק אותו זעם שיש לי על צהל, בדיוק אותה התפרצות כמו אלו שיש לי לגבי החוק המדיני להתגייס. זו אותה השנאה (ואותה האש)