אני מרגישה לבד. לבד לבד. והוא אומר לי "יש לך אותי" אבל לא יהיה כאן בשישי בריאלטי כי הוא נוסע למסיבת טבע מוזרה שהחלטתי לא להיות איתו בה.

יש לי המון אהבה לתת, בלי גבולות, אין לי הרבה שגורמים לי לרצות לתת. אני מנסה, אני באמת, אני באמת מנסה (אבל לא באמת) אבל החלטתי עכשיו לא לבזבז אהבה על אנשים מיותרים. אני יודעת את מי אני אוהבת ואת מי פחות ואת מי הייתי דוחפת מהצוק (של התודעה שלי) והחלטתי עכשיו לדחוף לכולם לגרון את האהבה שלי, בלי בושה, בתקווה שרפלקס ההקאה שלהם נדפק מספיק והם יאלצו להכיל אותה.

*

נגנב לי הפלאפון. הגנב נתן לי לצאת לפניו מהמוניש וחייך אלי שנייה לפני שירדתי ממנה. הוא ירד והרגשתי שהמכשיר לא בכיס האחורי ובדקתי במוניש כי הנהג אהב אותי ואמר שאני פרח. כצפוי, הוא לא היה שם. ממש הרגשתי את זה. הייתי שלווה ובתוך זן מוחלט. סתם קטע

*

הייתי מוקפת בימים האחרונים בכל כך הרבה אהבה. אמא שלו לקחה בסופ"ש (חמישי עד שבת) את כל המשפחה (אבא שלו, אחותו הגדולה אחיו הגדול ואחותו הגדולה) ואת כל בני הזוג (אני א' א' וא') (חחח השמות של כולם חוץ משלי מתחילים בא') לחגוג לה יום הולדת בקיבוץ בצפון. לכל זוג (5 זוגות) היה צימר ולכל הצימרים חצר משותפת. היה מדהים ולמדתי לשחק שש בש. למדתי גם להרגיש לבד בתוך כל זה (חחח סתם זה כישרון מולד) אבל גם להרפות מהרגש הזה. למדתי להצליח להרגיש מחוברת (לאנשים שגורמים לי להרגיש ככה) (הם כולם מדהימים ומדהימות. זו חרא של מילה, אבל)

*

הבאתי לה זר ענק שאמא שלי הכינה. היא אוהבת פרחים והזר נראה כמו צירוף של פרחי בר שנקטפו בשדה על ידי ילד ונשזרו ברנדומליות מדוייקת. עליתי עם הזר למוניש המדוברת ברביעי בערב, יום אחרי שהסתפרתי דיי קצר והנהג אמר לי שאני פרח שמחזיק פרחים אז אני פרח אחד גדול. מעולם לא שיערתי שיהיה משהו שיגרום לי לעלות עם זר פרחים ענקי למונית שירות

*

אין לי מילים עלינו. התחלתי לעשות גראפיטי של I are. חשבתי עליו כשהוא היה אצלי לפני כשבוע. ביום שישי או שבת או היום הוא אמר "מוזר לי להגיד שאני אוהב אותך. זה לא מדוייק. אני לא מרגיש ש'אני' זה נכון, כי אני לא חווה את זה לבד. אבל אני לא יכול לומר 'אנחנו אוהב אותנו'" -"זה בדיוק ה I are." "אני אוהב אותך"

ישנו ביחד בארבעת הלילות האחרונים ומה עכשיו לישון לבד נו כוסאומו

אני לא יודעת מה פשר העדכון הזה אבל אני משתדלת להיות מאושרת ולא להרגיש בודדה מדי או שנואה. אני לא אבודה יותר ואני לא מרגישה יותר הרבה מוזיקה שפעם הרגשתי. אני לא תמיד מצליחה להזדהות עם דברים שפעם כן (אבל זה בסדר כי דברים משתנים וגם אני)
שנינו קצת מודאגים לאחרונה מהמציאות. עבודה דירה לימודים משפחה

השלב הראשון הוא למצוא עבודה נוספת או עבודה חדשה שתכניס לפחות חצי יותר מעכשיו. אני קורעת את התחת ואת הנשמה במקום הזה ועדין משתכרת ב23.5 לשעה וזה פשוט לא מספיק. אני נהנית והיחס מדהים והבוסים מדהימים אבל משיחות וסיגריה שאחרי סגירה לא מביאים אורז ואלכוהול הביתה. 

אני לא יודעת כמה נכון יהיה לעבור לגור יחד כשאני עוד לומדת (אוף נהיתה לי צרבת ממחשבה רגעית על הצבא), במיוחד כש: השנה אשכרה אצטרך להגיע לפעמים למוסד הזה + אשכרה אצטרך לעבוד מספיק בשביל להרוויח לפחות 3 בחודש + אשכרה אצטרך לשלב ביניהם.

ועם זאת השהייה והמגורים בבית נהיים בלתי נסבלים, עם כמה שהיחסים השתפרו, אני לא מרגישה כאן בבית יותר\

ואני מתה לטייל ולחוות ולראות ולטעום ולהרגיש אז במקום חו"ל נסתפק בMD

אני מרגישה בודדה אבל גם לא. חברים שלי אוהבים אותי אבל אני לא אותם. החלטתי במקום להתנתק (מה שעשיתי עד עכשיו) פשוט להיות איתם ואולי הם יתבגרו קצת. אני מפחדת להיתפס כבן אדם 'קשה' כי אני לא. אני סימפלי חווה את החסרונות שבלהיות חסרת גיל

קראתי פעם איפשהו שהדבר היחיד שבני אדם יכולים להציע אחד לשני הוא אמפתיה ואני מוצאת את זה נכון כל פעם מחדש. 

(הלוואי שיבינו כשאני מדגימה על עצמי או מצהירה כי ההרגשה מוכר לי. אני לא עד כדי כך נרקיסיסטית)

הוא חושב שאני גאונה ושאם אי פעם ארצה להיות פסיכולוגית אהיה מצליחה מאוד. גם אמא אמרה לי את זה וגם אבא. יש לי יכולות ניתוח ממש טובות (הנה הודיתי בזה בלי הסתייגות תמותו ביי!!!!!!!!!!)

כמה חבל שמחר מתכונת בפסיכולוגיה ולמדתי בינתיים רק שליש (ושהמורה הזו היא חתיכת מפגרת. גם אבא אמר ולכן זה נכון)

חחח טוב ביי אני מתכוונת להוציא 200 בבגרות ובמתכונת ולהראות לה שעובדה שלא הייתי זקוקה לה או ללהגיע לשיעורים כל השנה הזו

(זו זריקת הזין הכי גדולה ואפקטיבית אוור)

חחחחחחח סתם

איך אני אמורה להתחיל את שנה הבאה כשאיבדתי כל אמון במערכת הזו והיא איבדה כל אמון בי; כשחצי מהמורות שלי הן קטנות, מגלומניות ובעלות בעיות ביטחון עצמי שלא יביישו את עצמי של כיתה ט'. בכלל, אני לא בטוחה איך אני אמורה להתמודד עם העולם הזה. אני לא יודעת מה אעשה בחיים. אני לא יודעת איפה. אני לא יודעת מה לעזאזל רוצים ממני ואני לא יודע למה

אני בעיקר לא יודעת למה

אני צריכה ללמוד לחיות בשבי ולהיות מאושרת

?

כי אני לא מסכימה לזה

לפחות בצבא ברור לי שלא אהיה. הגיע הזמן להתחיל להילחם על זה גם

מישהו יאמין לי אם אספר שאני הולכת ללמוד פאקינג מחצית שלישית בגלל מתמטיקה?!?!?!?!?!?!?!?! **(עריכה 20.6 14:42) לא

אני הולכת לבלות את כל שארית חיי בהתנצלויות שקריות והסתייגויות מזויפות בפני ה"ממונים" עלי כשהם אלו שחייבים לי התנצלות? והם תמיד יהיו כל כך פאקינג עיוורים שהם לא מסוגלים לראות שום דבר חוץ מהתחת והאגו המזויינים שלהם? אני הולכת להשתעבד לגברים לבנים בחליפות ולנשים הקטנות והמטומטמות שלהם? אני אמצוץ לכולם בשביל כסף כדי להתקיים? 

פחחח בחיים לא (אני פשוט לא הולכת לחשוב על הדברים האלה עד עוד שנה בדיוק)

המטרות שלי בחיים: (לא לפי סדר!!)

- להיות מאושרת ובריאה

- להיות שלמה עם עצמי ועם ההחלטות שלי

- להיות שלמה עם השדון האהוב שלי

- לא להשתעבד עד כמה שאפשר

- להשתמש בכסף כאמצעי וכמה שפחות

- לשחק את המשחק (אך ורק) כשצריך

- לא להרוס אף אחד, לא לשנוא יצורים (שאני מגדירה כ)אנושיים

- לא לשרוף גשרים

- לא להיאחז.

- לזרום

עריכה 20.6 14:42

אוי מעיין טיפשית אולי תזכרי שגם אנשים הם בני אדם

היום הבסטיז לכאורה עשו לי סטינק איי כשיצאתי ביציאה מוזרה על חברה שלהן מהשכבה. בנות בגיל העשרה אני מתעבת את הקיום שלכן (מלבד בערך 7 מכן) ונשים מעל גיל העשרה ובכן אני אוהבת מקסימום 20. הברמנית בעבודה סיפרה על איך בחטיבה היא התנקמה במישהי שלכלכה עליה ואני רק חשבתי על הפעם ההיא כשלבשתי צעיף צבעוני ויפה וכל הבנות ה'מקובלות' בשכבה בכיתה ה' באו אלי ואמרו לי שהוא יפה ואז אמרו לשתי הכביכול חברות הכי טובות שלי דאז שהוא מכוער ושאני מטומטמת וחסרת טעם שהאמנתי