רציתי לתלות את הפוסטר של הפסטיבל בחדר שלי אבל לא הצלחתי. זה לא מרגיש לי כמו בית יותר (הרגיש הרבה יותר נכון לתלות את השני בעבודה בת"א). יש לי תיק חדש גדול ומגניב שאמא נתנה לי (זה נחמד מצידה היא הביאה גם אבל לי בלי ידיעתה 150 ש"ח ותיכף היא תביא לי בלי ידיעתה גם קצת ירוק). 

בתיק שלי יש: 2 זוגות תחתונים, מברשת שיניים, ארנק, טבק וחבריו, אייפוד, אוזניות, מטען לפלאפון, פלאפון, מצית מזדמנת, משקפי שמש, גלולות, שום, צמידים, חולצת עבודה, מכנסיים ארוכים לעבודה (משתנים), שורט (משתנה, לפעמים שניים), שתי חולצות (משתנות), דאורדורנט, צעיף\וסט (משתנה), גרביים כשאני זוכרת, תליון ששכחתי, יומן תאריכים, מחברת קטנה, לורד שחור עבה, עט, תעודת זהות ותעודת זהות מזוייפת. יש לי גם תיק איפור (לא בשימוש), קרם ידיים ואלכוג'ל לניקוי ידיים. זהו נראה לי. לפעמים אני לוקחת את תיק הבד מאדרת, שבו באופן קבוע יש ציוד טיפוס: נעליים, תיק מגנזיום, חולצה גדולה. 

אני לא עושה שיתוף לאיוונט של הפסטיבל כי מרבית חברי הם לא קהל היעד ממש. הזמנתי את מי שכן (את מי שאני אוהבת)

*

אני מרגישה צורך אדיר לבית מוחשי. קשה לי עם כל הנסיעות האלה, קשה לי עם החישוב של הבגדים בהם אשתמש לפני שאני יוצאת (לכמה ימים אצא), קשה לי עם ההוצאות על הנסיעות, קשה לי שאין שום מקום פיזי עם הריח והתחושה והאנרגיה שלי בו. המקום הכי קרוב לזה הוא החדר של השדון שלי, וגם הוא לא באמת עונה על זה. שריטות ישנות וחדשות שלי לא נותנות לי להרגיש בבית שלו בבית. אמא שלי שהרגילה אותי לסרב לקבל בלי לתת תמורה חומרית מזכירה לי לסרב כל פעם. כשסיפרתי לה שהאישה המדהימה שהיא אמא שלו ביקשה ממנו לתת לי מפתח לבית שלהם אמא שלי אמרה לי לסרב כי לפיה אמא שלו סתם מציעה מנימוס בגלל שאני נמצאת שם יותר מדי. הרי לכם דוגמה

אין לי כוח. אני צורחת ושונאת ובוכה כל חזרה לכאן וקשה לי לחלוק את זה עם השדון שלי כי הוא מתחיל לכעוס על ההורים שלי בשבילי. אני מפחדת לספר לאמא שלו כדי שהיא לא תרגיש ככה גם (למרות שהראייה שלה רחבה מזה). בסופו של דבר ההורים שלי פשוט מסכנים וברי מזל בטירוף על שיש להם אותי כבכורה. הם פשוט לא לגמרי מבינים עד כמה והם מבולבלים והם משחקים דמויות והם צבועים ושקרנים (אבל אני סולחת להם בגלל שאני רואה אותם כבני אדם)

הלוואי שהייתי יכולה לאט לאט ובזהירות להעביר בגדים שלי לארון שלו. זה היה פותר הכל (וגם: כיף לי לאללללללה בעבודה החדשה) (וגם: לא כבתי כאן מילה על הנסיעה לכרמל ולדלית אל כרמל ולחיפה ולאישה הדרוזית הזקנה שקראה לנו בקפה) (וגם: הארון שלי נשבר וכל הבגדים על המיטה ואין לי איפה לישון. זו המטאפורה הכי טובה שיש)

אף פעם לא נאנסתי באמת נראה לי, אלא אם זה חבוי בהדחקה פסיכית. בטרום חובה שיחקנו ברופא וחולה בתוך בית עץ קטן בגודל של מלונה והורידו לי את המכנסיים והכניסו לי דברים אבל לא הרגשתי רע ואני לא זוכרת מה הגננת אמרה אבל רק ביקשתי ממנה לא לספר לאמא. אני לא זוכרת מה היה עם זה כבר. תמיד פחדתי מבני המשפחה שלי, בגיל צעיר מאוד פחדתי לנסוע איתם (הגברים מהם) במכונית או להיות לבד בחדר כשהדלת סגורה. אני לא יודעת למה. כיום כבר כמה שנים שזה עבר. בכיתה ג' או ד' או ה' אותם אלה, הרופאים, רצו שאני וחברה שלי נוריד מכנסיים ותחתונים ואני סירבתי למרות הלחץ ולמרות שהם אמרו שהם לא יתנו לנו פיצה אם נסרב, סירבתי בטענה שכבר הראיתי לאחד מהם (הרופא הראשי) כשהיינו בגן חובה או טרום חובה. החברה הסכימה בסוף והורידה את המכנסיים וגם הסתובבה והם ראו ופרצו בצחוק ונפלו מרוב צחוק ואני הסתובבתי ולא אהבתי את זה. אני לא בקשר איתה, לא יודעת למה זה גרם לה. בשנים האחרונות אנסתי את עצמי המון פעמים. הכל מתוך מודעות מלבד פעם או פעמיים. הפעם הראשונה שלי שהתקיימה מתוך הפגיעה העצמית והידיעה שזה ישאיר צלקת (רציתי להזדיין לפני גיל 16 בגלל רעיון שהוחדר לראש שלי ע"י ידיד שהיה הכי קרוב אלי אז ונמשך אלי, הוא היה גדול ממני בשנה) אבל בסוף בגיל 16 וחודש ביום ההולדת של אותו ידיד הייתי מאוהבת בחבר שלו (לו מצצתי חודשיים לפני כן, לראשונה) אבל היתה לו חברה והוא לא התייחס אלי אז השתכרתי וכשעברה השכרות התמזמזתי והזדיינתי עם חבר אחר שלו שהיה בן 18 והיה לו פירסינג בגבה ואמר שהוא חמוד ומתחשב ולפני זה שאלתי את הידיד ההוא מה הוא חושב כי סמכתי עליו שידע מה טוב בשבילי כי אני לא יודעת והוא אמר שזה רק סקס ושאעשה מה שבא לי ושלא איכפת לו וגם הבחור אמר שזה רק סקס זה כמו סקס יבש זה לא באמת עם משמעות ושכשיהיה לי חבר אז לא יכאב לי הבנתי שמאוחר מדי ולא היה לי נעים ממנו, בזבזתי לו כל כך הרבה זמן. כאב לי ממש וחשבתי על ההוא שאהבתי והיה למטה ובבוקר כולם הראו לי כמה הם מאוכזבים ממני  וכמה הם חשבו שאני אחרת ומאז רציתי למות. אני לא כוללת בסיפור את בעיות האכילה שלי שהתחילו כחצי שנה קודם לכן. החלטתי לא להחשיב את זה כפעם הראשונה שלי אבל יצאתי משם כשידעתי והכחשתי שזהו, הפעם הצלחתי באמת לשרוט שם משהו. הפעם הבאה בה אנסתי את עצמי היתה כשהיה לי חבר רציני ראשון והוא ידע על כל זה ואמרנו שאיתו זה יהיה מיוחד ואז התמזמזנו על המיטה שלו והוא שאל אם אני רוצה עכשיו ורציתי שהוא יאהב אותי ופחדתי שהוא ילך אז הסכמתי וזהו זה לא היה מיוחד. מאז ועד לפני ארבעה חודשים כל סקס שעשיתי נעשה מתוך "לא נעים לי" או מתוך רצון נואש לרצות. באמצע הייתי בקשר שהחמיר את הרצון לרצות ומתוכו נקלעתי ל2 אורגיות ולבערך 3 בגידות לכאורה (לא היינו באמת ביחד) שנעשו כדי להעניש אותו (את עצמי). הפעם הראשונה בה באמת העזתי להודות בפני עצמי שאני לא רוצה את הסקס הזה עכשיו היתה אחרי שהזדיינתי עם בחור בן שלושים. הוא רצה עוד פעם ואני לא רציתי והוא הכאיב לי ובכיתי וצעקתי אבל הוא נדלק מזה והמשיך וחשב שאלו גניחות אז התרכזתי בלנסות לגרום לו לגמור. הפעם השנייה בה נקלעתי למעין אונס היתה כששוחחתי עם מישהו שפגשתי במחששה של ביה"ס והוא רצה לזיין אותי ממש ממש ממש ושאל אותי כל מיני שאלות על אורגיות ועל אוננות ועל החזה שלי ועניתי לו ורציתי למות ואז חזרתי לביה"ס ובכיתי 

אני לא כוללת את כל הפעמים בהן זרקו לי הערות ואנסו אותי עם המבט. לזה כולנו התרגלנו. אני לא כוללת את הדיכאון והשנאה העצמית והפגיעה העצמית שהייתי בה במשך השנתיים שלפני חצי השנה האחרונה. אני לא כוללת את ההתאהבויות והתקוות שתמיד ריסקו אותי.

כתבתי בצורה עילגת. אין לי כוח

(רק עם האהוב שלי רציתי את הסקס מההתחלה, יזמתי את הסקס מתוך רצון כנה ואמיתי שהוא יהיה בתוכי (פיזית, אולי גם מטאפורית) מהרגע הראשון בו הוא ביקש ממני קליפר ועד כחצי שנה אחרי זה, שבועיים לאחר שהוא התמזמז עם חברה שלי בהופעה, בה בהופעה של אותה הלהקה רקדתי לידו ורמזתי לו וכמעט ויתרתי והלכתי על חבר טוב שלו שנתן לי שאכטה במטרה לזיין אותי אבל רק גרם לי להיות נחושה יותר לגביו ואז חזרתי ורמזתי חזק יותר והוא חיבק אותי ורקד איתי ונישק אותי מדהים והזזתי את היד שלו בתנועה קטנה ומכוונת לכיוון החזה שלי והוא נטרף ויצאנו החוצה והלכנו לאוטו שלו והוא מההתחלה אמר שיש לו חברה ולא היה לי איכפת אבל אז הוא קצת נכנס לסרטים ולא רציתי שיסבול אז אמרתי שנפסיק ומה שירצה והמשכנו להתנשק עוד ובאמצע הוא עצר הכל ואסף את השיער שלי, הסכל עלי ואמר לי שאני יפהפיה, שאני אש הוא רצה את הטלפון שלי והרגשתי נכונה בעוצמה כזו שלא הרגשתי אף פעם וכל השאר דיי היסטורי (שדון יער פיית יער נעים להכיר אנחנו מהירח ומקבלים מים בחינם ובדייט השני נוסעים לירושלים ליומיים)

אני רוצה:

1. 12 שעות בין ארוחת ערב לארוחת בוקר (מומלץ)

2. לאכול רק, אך ורק, כשאני מרגישה רעב

3. להפסיק לאכול כשאני מרגישה שובע

4. סטים כל יום

5. לטפס 2-3 פעמים בשבוע

6. לא לאכול בעבודה (כי איכסוש נו הריח של הגבינה)

7. לא למדוד כלום אף פעם. לא היקפים ולא משקל

8. חדר מסודר תמיד

9. לעשן מלא ירוק המון מאתיים מיליון אלף שלוש מאות

אלו לא חוקים אלא הרגלים שיעשו לי טוב.

אוקיי למה אני כל כך נרתעת מהימנעות, מסגפנות, מציות, מאיפוק? משהו מפחיד את הגוף שלי בטירוף. והקלדתי בטעות "מטירוף" כך ש: הגוף שלי מפחד מהקיצוניות והמוות שגרמתי לו לפני שנה. נמאס לי לפחד. אני רק מפחדת בימים האחרונים. לפחד לסמוך על הגוף שלי באופן מוחלט, לפחד להיות רעבה, לפחד מלהיות קשה עם עצמי אחרי האוכל. נימס לי

אני מפחדת לא להצליח ואני מפחדת מלא ליצור ואני מפחדת שלא יצא לי טוב ואני מפחדת להיראות שמנה בחולצה הזו

די

כבר

(אני רוצה להרפות)