אני לא סובלת את הימים האחרונים ומהימים הקרבים אני מפחדת (ושונאת) 

זהו. נרשמתי לויפאסנה. עכשיו רק נותר לייחל שלא אמנע את זה מעצמי (חבל שהתאריך אליו נרשמתי הוא עוד קצת יותר מ20 יום, יותר מדי זמן למצוא לעצמי תירוצים לדחייה)

אין תכלית למערכת החינוך ואין תכלית לתעודת בגרות והתיכון הזה צריך להישרף ואני שונאת שונאת שונאת להיות בבית (בעצם עדיף כבר שהכל ישרף)

(ומצד שני הכל דיי מדהים בשבועיים האחרונים. ישיבות עד האוטובוס הראשון ולילות קסומים וקורעים מצחוק. הבוס אוהב אותי מאוד וכבר יש לי מפתח לסניף, אחרי כולה שתי סגירות קופה) 

השדון ישן לצידי ואני כותבת מהמק שלו ואין כאן אותיות בעברית אז מסתבר שיש לי הקלדה עיוורת משהו אש. אנחנו בבית שלי אחרי מיליון שנות אור שלא. החדר שלי עדין קסום אבל אמא שלי עדין נוראית (יש לה כוונות טובות רוב הזמן) (היא אמרה לנו לא להתחבק ליד אחותי הקטנה)

אנחנו נטוס לאירופה בנובמבר 

(אין לי כוח לחיים האלה. אני מלאה בחיים אחרים)

רק עוד 22 יום

(throw me in the fire)

כולם שואלים אבל אני לא יודעת אם אלמד השנה ואני לא יודעת אם בכלל אגיע ליום הראשון ללימודים ואני לא יודעת בכלל מתי הוא

אני יודעת שלא אתגייס אבל אני מפחדת להיות פרקטית ולקבל לא (למרות שבמצב כזה פשוט אחרפן מולם ואז הם יבינו)

אף אחד לא צריך להתגייס אל תתנו להם לקחת את התנופה הזו ולקטוע את התהליך אל תתנו להם לקחת אתכם

ליד העבודה יש קיוסק. כשאני חוזרת ממשמרת לילה אל תחנת האוטובוס הקיוסק כבר סגור, והוא מוגף בתריס מתכת כזה. על התריס יש גראפיטי בצבע סגול, "רצח פוליטי יתקבל בברכה" וסמל של אנרכיה. אני אוהבת את הגראפיטי הזה. האמת ששואה תתקבל בתשואות (הגבול שלי מתרחק ומתקרב, אני בין רדיקליות וכעס קיצוני לבין פיס אנד לאב שלא יביישו את הסיקסטיז)

אני לובשת סנדלי שורש או ד"ר מרטינז (שניהם בגווני כחול)

אני גרה אצל השדון כבר שבועיים וההורים שלי עוד לא שונאים אותי לגמרי. הוא טוען שאנחנו מחיים את הבית ושאסתום את המוח כשאני חושבת שאני לא רצויה (אבל זה רק עניין של זמן)

הטיפול נגמר ואני שמחה מאוד אבל מצבי חוסר האיזון שלי, או יותר נכון הדרכים בהן הם מתבטאים, נעשות רעות יותר מרגע לרגע. מלדפוק לעצמי את הטלפון בירך עד ללפרוץ בבכי ולדחוף את השדון האהוב שלי כשהוא מנסה לחבק ולהרגיע אותי (השיט הפך למוזר). אני מתעבת את העולם הזה ואת הקיום שלי בתוכו, אני יודעת שקיים סיכוי מאוד סביר שאני והאנשים בחיי, אלו הקיימים ואלו העתידיים, לא נהיה מאושרים. המלחמה המחשבתית הזו מתישה, אי הכניעה לשטיפת המוח שמנסה להגיע אלי (אלינו) בכל דרך אפשרית. הכל היה הופך לקל יותר אם אף אחד לא היה מתיימר לומר או לייעץ לי מה לעשות (יש למישהו צבת? אני מנסה לגרום לכם לאכול את הזין של עצמכם ואולי ככה תסתמו את הפה) (ראיתי היום קיק אס 2 עם אחי היקר ומחר אקח אותו ואת אחותי ליום כיף) (אין לי כסף)

מסתבר כי אמא היקרה מתחרפנת מ(איך אקרא לזה?) חוסר הנוכחות שלי בבית וכי כולם סובלים (אנד סו דו איי, מרגשות אשמה שגדלים מרגע לרגע). אין לי כוח לזה. טוב לי כאן (עד כמה שיכול להיות לי טוב) (שזה דיי הרבה כשאני מאוזנת)

וואוווווווווו אוקיי פיתרון חדשני אולי אני והשדון נעבור ליחידת הדיור שבבית הבא??????? סטיי טיונד (זה עבר במוחי הרגע ממש)

אני כותבת היפ הופ ואפילו נותנת פריס כשמשכרים ומעשנים אותי מספיק. + גראפיטי הוא סוג של תקשורת חזותית 

השדון ישן לצידי במקום ללכת להופעה של במת ואני עייפה לאללה וגם קצת מיואשת אבל יהיה טוב (עכשיו טוב) 

חחחח שמעו סיפור מצחיקוש

באכר, הפועל שעובד עם אבא ואח שלי על הבית הבא. הוא פליט מדארפור, וגר בדרום ת"א - נסעתי איתו פעם לשם באוטובוס והוא פשוט בן אנוש טהור וטוב, רואים את זה בעיניים שלו. לפני כמה ימים הוא לא הגיע לעבודה בערך יומיים ולא ענה לטלפון חחחחח נחשו למה? המשטרה עצרה אותו ותקעה אותו יומיים בתא מעצר חחחח נחשו למה? כי מישהו בבניין שלו גידל ומכר גראס! חחחח אחלה סיפור העולם הזה צריך מתקפת זומבים רצינית, יותר סטייל דד סט מאשר וורלד וור זד, שתשמיד את כל מי שאחליט (whan I am king you will be first against the wall)

ובנימה חיובית יותר: תמותו או שתבינו שאין לכם מה להפסיד (ואז צאו לחופשי)

יאללה ביוש. אני כבר לא בסערת רגשות, אני אחרי כמה שעות מלצרות עבודה וכמה דקות שיחה עם הבוס, כמה שיחות טלפון עם השדון ומעין בולמוס והקאה (לא דואגת לגבי זה, זה הגיוני)

החלטתי לקחת את הלפטופ, את הצבעים והסקצ'בוק הגדול ועוד כמה הררי בגדים בתוך תיק גדול עם גלגלים, להוציא אותו מהבית בלי שהם ישימו לב ולנסוע אל השדון שלי. הפעם בלי להצטרך לחזור הביתה כדי להביא עוד בגדים. אחזור כשארצה. (כמובן שזה בא מתוך סשן צרחות שהפך לשיחה רצינית שהתפוצצה כשאבי היקר פלט מהמרמור שלו והביא אותי להבנה שהמקום הזה מרעיל אותי)

זה כל מה שזה. אני לא עוברת ואני לא אעשה דרמה. המשכורת תגיע בימים הקרובים ותיכנס באותו הרגע (צחוקים שקיים סניף של הבנק שלי חצי מטר מהעבודה), עד אז אחייה על הטיפים משם ועל הטיפ שעשיתי היום (ג'יז מעולם לא הערכתי כל כך 70 ש"ח) (מוניות שירות הן פאקינג מותרות) (אבל חצי קערת בודהה בורגרס ושייק ירוק הם לא) ועל כסף שאבא יתן לי מחר בבוקר. אני אארוז תיכף, אעשה סטים ומקלחת ואלך לישון. 

הייתי בורחת (עפה) רחוק מכאן אבל יש לי יותר מדי משמרות בעבודה החדשה השבוע בשביל מותרות כזו

אני מרגישה כמו דראנקן פאנצ' אפ בחתונה לפעמים

*

הפסטיבל היה מדהים. אין לי עוד מילים. בהרכב ההיפ הופ של השדון ואבריל היו לי צמרמורות במשך כל ההופעה, וגם בהופעה של צ'יגור. שתיהן היו ההופעות הראשונות שלהם. האנרגיות היו כל כך מלאות בחיים ובטוב ובעיקר בהרגשה שמשהו חדש נוצר. ההתאגדות של כולם תחת קורת גג אחת, תחת טייטל אחד היא חדשה והיא קפיצה למים של כולם. וגם: יכולות הצילום שלי השתפרו לאללה ואני ממש מבטוסה. וגם: השדון וצ'יגור יכבשו את ג'רוזלם בקרוב. וגם: השדון שלי נתן סט של מיקסים מהאלבום שלו, כלומר, לקח סאונדים וביטים מכל מני קטעים ושילב עם קטעים אחרים. זה היה יפהפה

*

החיים שלי דיי מדהימים, ניתן לומר. אבל כמו שאייג'נט סמית' סיפר, זה כאילו אני מנסה להתעורר מהטוב הזה. אני בוכה מתוך צחוק כמו שאני צוחקת מתוך בכי. אני אוכלת סרטים ברגע אחד ומקיאה ומבטלת אותם-ונרגעת, ברגע אחר. המלצרית המגניבה מבית הקפה הקבוע היא חברה של אחד החברים של השדון והיא אמרה לנו לבוא לשתות שם והיא סיפרה על סצינת אלקטרו מטורפת בראשון. צריך לבדוק את העניין. ובחזרה אלי: אני לא דואגת לגבי זה. זה מתיש אותי ומציק לי לפעמים אבל הכל עובר. זה כמו עם אוכל. 

*

גם לשדון שלי היו בעיות אכילה והן עדין קיימות באופן מסויים (כמו אלו שלי). שנינו משתחררים מהן לאט לאט (והשמנתי לאללהההההההההה אבל אני פשוט מפחיתה בפחמימות ואוכלת לפי רעב. חוץ מהיום. היום היה מזעזע אבל הגיוני שיהיה) (והוא אמר שהוא השמין ואז הכיתי אותו) (ואני אמרתי שהשמנתי ואז הוא תפס אותי ומעך לי את הצורה) (הוא עושה את זה הרבה) (אני מקיאה לפעמים) (נסו להיות רעבים בזמן שפרוסות בפניכם מיליון פיצות בחינם!!! אני נגעלת מהן לאללה בכל רגע בו לא מתחילה לקרקר לי הבטן) 

###התחלתי לכתוב ראפ אבל תצטרכו למסטל ולשכר אותי קשות בשביל שאעיז להקריא לכם בקצב מסויים לכל הפחות###

השדון וא' ממש ממש אוהבים את כל מה שאני כותבת והם רוצים שאשתחרר ואתן איתם פריסטייל (נתתי את הראשון שיכורה ומעושנת בירושלים בסופ"ש שלפני הסופ"ש האחרון) וכדי להבין כמה זה מחמיא תיאלצו לקרוא טקסטים שלהם. או לבוא לפסטיבל הבא

אני אעשה עוד קעקוע יחד עם המשכורת הקרובה. הוא יהיה טקסט, מתחת לשורש כף היד.

חפרתי לאללה אבל טוב היה לי הרבה לומר טוב ביי