חצי טייס אוטומטי, מעין התעוררות והירדמות סלקטיביות שאינן נתונות לבחירתי. אז אני מתחרפנת לעיתים ומאושרת בשאר אבל בעיקר לא מבינה מה לעזאזל קורה כאן. חזרתי לתיכון ואני משחקת תפקיד באופן מודע כשאני מתלוננת על מורות ועל עבודות וכולם רואים שזה תפקיד ושיכולת המשחק שלי גרועה. אני יוצאת מהטקסטים ומתחילה לתהות מה לעזאזל אני עושה שם על הבמה הזו אבל אז הולכת לישון או אומרת נו טוב והבמאים שמחים ומצלמים את הטייק מחדש.
השדון מרגיש כלוא ואני מתחילה לבכות ואז הוא מתחיל לבכות ואז אנחנו מתחבקים ויודעים ששנינו לא מסוגלים לחיות על זכרונות אלא רק לייצר חדשים והוא יטוס בזמן שאהיה בויפאסנה ויחזור כשירצה ואל תגיד לי שאתה תמיד אוהב אותי ותמיד אהיה בלב שלך כי זה נשמע כמו מילות פרידה ועוד יש לנו חיים שלמים ביחד כי ככה
כל שיחה בינינו היא שיחה גם ביני לבין עצמי ובינו לבין עצמו. אנחנו שני הצדדים של כל אחד מאיתנו. הוא מפחד בדיוק כמוני ולי נמאס מהתקיעות הזו בדיוק כמוהו. לא הלכתי אתמול לבית הספר כי סענו יחד באוטובוס ואז ירדו בבית הרבנות של תל אביב כדי להתחתן ובסוף הטבעת היחידה שנתתי לו היתה נשיכה בכתף. כמו שצריך
Wherever she goes I go
עד איפה שאגמר
אני לא קובעת ולא קונה ולא מתכננת כלום לאחרי שאחזור כי מי יודע איך אחזור (אז בגלל זה עוד לא קניתי כרטיס לאינדינגב\לארת'דאנס)
דווקא היו ימים נחמדים מאוד אחרי כל ההתחרפנויות והשמנתי בגלל ההתחרפנויות כי לאכול סרטים זה משמין והשדון אמר שזה אחלה גראפיטי
מטרתי בחיים: להתפלף ולגדל עגבניות.
תהיה לנו שנה טובה, אין צורך בברכות. וגם לכם
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
