או באנגלית "good girl"...
אני תמיד פותחת כל פוסט ב"שלום" או "היי", נכון?
אזה פעם לא. חידוש, מה רע?
הפעם אני אספר לכם על משהו שבעצם הוא חלק ממני:
להית ילדה טובה.
זה לא נשמע כזה רע, נכון?
כאילו, אני מכינה שיעורים בזמן, לא מתחצפת למבוגרים, מסיימת את האוכל בצלחת(כן, בטח), עושה מתלות בבית ולא מענישים אותי...
חיים סבבה...
אז אני לא רוצה להישמע כמו פרחה, אבל כזה לא!
כל הדברים האלה שכתבתי עכשיו? זאת לא אני!
סליחה, תיקון טעות, זאת כן אני - זאת פשוט לא מי שאני רוצה להיות!
לדוגמה:
אני הולכת לביה"ס ברגל לבד... אני יכולה בקלות להבריז. בקלות. ממש. אני אפילו רוצה לפעמים. אבל אני לא עושה את זה. למה? שתי מילים:
ילדה טובה.
עוד דוגמה:
אני הרבה פעמים רוצה לומר למורים את האמת בפנים!
כשהם שואלים נניח "מי רוצה לענות על זה?" אז באלי לי לומר ש"לאף אחד לא מתחשק באמת"
ואם הם אומרים (כשני לא מצביעה) שהם רוצים לראות עוד ידיים למעלה (דבר מגוחך כזה של מורים), אני רוצה לומר להם ש"גם אם הייתי מצביעה - לא היית נותנת לי לענות!"
אז אלו דברים קטנים. כן. לפעמים אני רוצה לדפוק למורה פיהוק, או להגיד לו בדיוק כמה השיעור שלו מעניין (
).
אבל אני לא עושה את זה. למה?
ילדה טובה.
גם הרבה פעמים יש לי בראש בדיוק איך אני עומדת לצעוק על ההורים שלי שזה לא פייר ושכשאחותי רוצה נעליים חדשות-אז קונים לה, ושלאח שלי יש גם פלפון, גם איפוד וגם מחשב מגניב וחדש...
בעוד לי יש פלפון ישן (שהאמת אני לא צריכה יותר ממנו, אבל למי זה משנה?) ומחשב.
אבל כשאני בבית, ומנהלת איתם שיחה, אני משתפנת ולא אומרת להם שומדבר כזה, למרות כל הפצצה שהתכוונתי להנחית עליהם. אתם בטח כבר מנחשים למה.
ילדה טובה.
ילדה טובה לא צועק על אח שלה כשהוא נוהם עליה שעבר עליו יום ארוך, שגם היום שלה לא היה-מי-יודע-כמה ושפעם הבאה שהוא נובח עליה, שיחשוב שאולי זה מעליב אותה.
ילדה טובה לא משוויצה בציון שלה לא משנה כמה הוא מושלם (100
) כי זה לא יפה להתרברב.
ילדה טובה לא אומרת לחברות שלה (לכאורה) כמה היא לא סובלת אותן.
ילדה טובה לא מעליבה גמד שפל ואידיוט בכתה שלה אחרי שהוא הטיח בה קללות ועלבונות. לא, היא פורצת בבכי, כי אסור לילדות טובות להרביץ (כמו שהיא הייתה רוצה לעשות ואולי אפילו עשתה. קצת.)
אז עכשיו הבנתם למה זה כל כך מעייף ומעצבן להיות ילדה טובה?
גם יש את כל הקטע הזה עם המשפחה שלי.
אתם מבינים, אני האחות הכי קטנה. יש לי אחות גדולה ב-י"ב ואח גדול ב-ט'.
והמשפחה שלי צינית, מתבדחת ולפעמים גם חסרת רגישות.
אני מתכוונת שכשיש ארוחת "ערב יוום שישי", ומתחשק לילדה הטובה לספר מה עבר עליה השבוע, למרות שלאחותה השמיניסטית יש מלא דברים לדבר עליהם, ולאחיה יש הרבה מה להתלונן עליו, היא לא מרימה את הקול כשכול פעם שהיא מנסה להתחיל משפט מישהו מתחיל לדבר, והיא גם מרגישה שלא משנה כמב פעמים היא תתחיל לדבר, אפחד לא ירגיש שהיא רצתה לדבר.
וכשהיא הולכת עם אחותה ואמה לקניון, ושואלים אותה מה דעתה, והיא לא ממש אוהבת משהו, אבל אמא שלה ואחותה מתות עליו, אפחת מהן לא מחשיבה את דעתה.
ובכללי הרבה פעמים היא מנסה להיבלע כשהמשפחה שלה מנהלת שיחות.
כי אף על פי שהמשפחה שלה לא שמה לב, היא נפגעת ומצטערת.
אבל היא לא אומרת שום דבר.
ובסופו של דבר היא גם מתחרטת שחשבה רעות על משפחתה ואומרת שהיא שמחה שלפחות יש לה אחת שאוהבת דואגת ותומכת, וגם כלב חמוד, ומחשב רק שלה...
כי היא ילדה טובה.
וילדות טובות לא עושות רעש ולא צורחות בתסכול, למרות שכלכך מתחשק להן.
הן סתם שותקות.
ולפעמים זה מתפרץ, כל התסכול, ויוצא על אנשים חפים מפשע.
וזה ממש חבל.
אז אני מקימה ארגון. "צער בעלי ילדות טובות". או בקיצור "צביטה".
את הה' הוספתי סתם כי זה מגניב.
אז.... כל מי שרוצה להצטרף, שתומר לי!
כי אולי הארגון הזה לא עושה משהו, אבל זאת יכולה להיות קבוצה, שבה ילדות טובות למיניהן מדברות ומחזקות אחת את השנייה.
מקווה שהבנתם על מה בירברתי-
אחות קטנה ושתקנית
נ.ב.
בבית אני קצת הפוכה ממי שחברים שלי חושבים שאני.
כאילו, בבית ספר אני מדברת בלי סוף.
ובבית אני שותקת, לרוב.
אני גם ממש לא הפסקתי להתלונן.
אבל אין לי מספיק מקום ואני רוצה כבר להוציא את הפוסט!
אז ביי עד לפעם הבאה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
