היי לכל אדם בעולם שיודע לקרוא עברית!
אני רוצה לספר לכם משהו, שדי הגיוני שתבינו.
בין אם אתם בנות או בנים.
יש לי רחוק-קרוב משפחה, מהסוג הזה שבקושי יש בינינו קרבת דם.
כאילו, הוא הנכד של אחות של סבתא שלי או משהו כזה. לא בטוחה לגמרי.
בכל מקרה, הוא בגיל שלי, וכשהיינו קטנים, היינו חברים טובים, וכל פעם שנפגשנו צחקנו ונהננו ביחד.
אז היום היה מפגש כזה של-פעם-בשנה כי לסבתא שלי היה סוג-של-יומולדת (סיפור ארוך).
ו... איך לומר? "התרחקנו".
כלומר, אני יודעת שבנים ובנות בגיל הזה הם לא bff, אבל עדיין...
כאילו, הוא נעשה יותר... בן?
הוא קצת התנהג שונה ו... התבגר בעצם...
והאמת שגם אני השתניתי!
יותר איכפת לי עכשיו איך אני נראית, ומצד שני אני תולעת ספרים.
וגם הוא.
כאילו, הדבר השני, תולעת ספרים.
אז היה לנו משהו במשותף, ויצרנו "שיחה".
וגם היו שם ילדים יותר קטנים מאיתנו ושיקנו תופסת.
וזה היה כל-כך מוזר כשהוא תפס אותי. כאילו, עכשיו הוא בן ואני בת.
משהו השתנה.
ואני לא ממש יודעת אם לטובה או לרעה.
לספר לכם משהו על עצמי?
אני ממש גרועה בשינויים.
מהכי קלים אני משתגעת:
-אחים שלי בגרו וכבר לא כיף איתם כמו פעם...
-אני עכשיו יותר עצמאית...
-אני בעצמי גדלה...
וחלק מהדברים האלה טובים, וחלק לא.
ואני מתמודדת איתם בדרכים שונות, אני מנסה להיאבק בדחף שלי לצרוח על העולם ש"למה לעזאזל כל דבר צריך להשתנות???
".
אתם לא מרגישים ככה לפעמים?
שקורה לכם משהו, או שיש לכם משהו, וזה טוב ונחמד, ואז זה משתנה בלי הודעה מוקדמת?
זו תחושה נורא מעצבנת, כאילו אני לא שולטת על החיים שלי.
או על שום דבר.
בעצם, אני מאמינה שדברים צריכים להשתנות, בהחלט.
אבל בבקשה, אני לא מבקשת שמישהו יצלצל אליי יום אחד ויגיד ש"אוקיי, מעכשיו זה וזה ישתנה וההוא ילך לאיבוד".
לא, ממש לא.
פשוט, שדברים יקרו יותר לאט ושיהיה לי זמן להסתגל לכל דבר בדרך שלי...
מקווה שאתם עוד חיים אחרי כל ההרצאה (שאני די בטוחה) שהייתה נוראאאאאאא משעממת.
תודה שאתם קוראים ו(כנראה) מבינים!
מנהלת הבלוג המופתעת
ומנסה להתרגל
שלכם... 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
