שלוווווום לכל בע"ח/אדם/אל/חפץ/חי/צומח/דומם שמבים מילים אלו!
אני, אישית, אוהבת הורים...
אתם יודעים, היצורים המוזרים האלה שאין להם מושג מהחיים שלהם? אלו.
כי, אתם יודעים, הם יכולים לגרום לי לרצות לצרוח עליהם ולתת אגרוף לקיר, אבל הם בכל זאת עושים הכל מאהבה ומדאגה!
זה לא אשמתם שאנחנו לא מנסים להבין אותם. כי אנחנו רק חושבים על כמה הם לא מבינים אותנו.
אז כן, מסתבר, שלהיות הורה זה קשה כמו להיות ילד! צריך לכבס, לנקות, לשטוף כלים, להכין אוכל, להביא לביה"ס/גן, לשמש כרופא/ה לפעמים, לתת דמי כיס ובנוסף להכל גם ללכת לעבודה! נשמע קצת מעייף, לא?
ועם כל הכבוד לאבות (ויש מלא כבוד), כשמדובר בבנות זה הכל לאמא, מניסיון.
"אמא, קיבלתי מכה", "אמא, המכנסיים נקרעו", "אמא, אפשר דמי כיס?", "אמא, מה יש לארוחת ערב?", "אמא אפשר ללכת לחברה?", "אמא, אני לא מרגישה טוב", "אמא, מתי את עושה כביסה?", "אמא, איפה הסניקרס שלי?" ועוד מיליוווון הצקות וחפירות.
וגם, מה?
אחרי יום שלם שבו היא בישלה, עבדה, הכינה ילדים לבית ספר/גן, עזרה בשיעורים, ניקתה את הבית, קנתה אוכל, מגיעה המכה:
דווקא בערב, אחרי שהיא התקלחה ונכנסה למיטה, אני קופצת עליה. "אמא, לא תאמיני מה קרה לי היום" או כאלה ומתחילה לתקוף אותה כשברור שאין לה כח ושהיא כמעט נרדמת על המקום.
והיא מסבירה לי כל ערב שהיה לי את כל היום לדבר איתה (מתי בדיוק? כשאני הייתי בביה"ס ואת בעבודה? כשאני הכנתי שיעורים ואת בישלת? כשאני הייתי בחוג ואת ניקית? אבל שיהיה) ושהיא כבר נורא עייפה, ואני כל ערב מסבירה לה שרק עכשיו נזכרתי מה רציתי לומר ושהכי כיף לדבר בחושך. ואני בטוחה שזה מתיש לאללה להקשיב ולהבין. במיוחד אותי...
אזרק דבר אחד, וזה בנוגע לשני המינים,
לא להתייחס אליהם כמובן מאליו,
ותנסו לזכור (וגם להזכיר להם) שגם הם היו פעם ילדים
מהילדה הקטנה של אמא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
