הרגע הפשוט נוראי הזה, של טריקת הדלת, ההתמרחות עליה עד הנפילה ארצה, וכבישת הפנים בעיניים בוכות.
ללא שום סיבה מוצדקת לבכות. סתם כי אין גם סיבה מוצדקת לחיות.
למה אני חיה? מה טוב אצלי בחיים??
אני מתחילה להריץ אל כל האנשים שאני מכירה ואוהבת בראש. אף אחד מהם לא איתי כרגע, לא מספיק בשבילי כדי להישאר.
לכל אחד אני מוצאת סיבה מספיק טובה למה הוא לא זקוק לי, ולמה לי כדאי להעלם.
ואלו שאני לא מצליחה למצוא סיבה למענם, אני מעבירה בראש את הדברים הנוראים שאני עשיתי להם- ומחליטה שלמענם לא כדאי שאשאר.
אני מדמיינת את בליעת הכדורים. כדור אחר כדור אחר כדור.
לבלוע 30-40 במכה. ולשקוע בתרדמת.... לא לקום.
אני מנסה שוב לחשוב על סיבה מספיק טובה להשאר.
אבל אני לא מוצאת!
אז אני פשוט מיותרת כאן?
אז למה הסבל הזה כאן טוב?? שמישהו יעשה כבר את העבודה בשבילי וימית אותי.
כי כמו כל דבר בחיים: אני לא מסוגלת לעשות משהו לבד, אני צריכה שיעשו בשבילי. למה? כי אני מפחדת.
כל החיים שלי אני פשוט מפחדת. אוזרת אומץ לצעד, וחוזרת כמה מפאת הפחד.
ואם אני אצליח? מה יקרה אם אאזור האומץ הנדרש ואתאבד? מה יקרה לאחר מכן?
אם ידונו אותי למחזור חיים נוסף כי לא התמודדתי עם הקשיים שלי?
אם ישלחו אותי לשבעת מדורי גיהנום כי שלחתי יד בנפשי?
אם יגערו בי על חוסר היכולת שלי להתמודד?
זהו זה, מצאתי!
הסיבה היחידה שאני לא מתאבדת היא כי אני מפחדת מהחיים שאחרי המוות.
אני לא מפחדת מהמוות, אני מפחדת מהחיים שאחרי.
סיבה אדיוטית לחיות, אבל סיבה מספיקה בשבילי.
מה כבר ביקשתי? שהסבל הזה ייגמר?
למצוא משהו או מישהו שלמענו לחיות אם לא למעני?
אני רוצה לחיות. אני רוצה לשמוח.
אני רוצה משהו אחר מהנוכחי.
מי זו נשקפת לי? מביטה בי מולי?
איך השתקפותי נראית? לא מוכרה..
הן כל אדם נולד לא להיות רק לבד
איך נהיה ההשתקפות ואני אחד?
(מולאן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
