מסתבר שאמא קראה את הבלוג שלי.. היא מצאה במחשב שלי את הבלוג ופשוט קראה את כולו.
היא הדפיסה דפים מתוכו לאבא, לפסיכיאטר, לאחותי.
עכשיו כולם יודעים.
על הצומות. על ההערבות. על ההקאות. על הדם. על החתכים. על מצבי האמיתי.
שום דבר כבר לא אינטמי שלי. כולם יודעים על הכל.
יש מצב שגם על הפוסט הזה יידעו, ככה שגם רגשות לא אוכל לחשוף יתר על המידה.
למה זה משנה בכלל? הרגשות שלי כבר נהיו שותפים לכולם.
אני יודעת שאין לי הזכות להפגע, אבל באיזו רשות הפיצו את הבלוג הכל כך אישי שלי ככה?
אני מרגישה כאילו גנבו ממני את האישיות שלי, הזהות שלי, התחושות האמיתיות שלי.
לאן עכשיו אני אמורה לפרוק את נשמתי? הם כמובן מצפים שאעשה זאת לפניהם, כאילו שאוכל בכלל.
אז אמא לקחה אותי לשיחה, שפכה את ליבה.
99% שהולכים לצפת. 80% שאהיה באשפוז יום..
אעזוב את בית הספר.
את ההתנדבויות.
את הכל.
וברור שאני הבאתי את זה על עצמי. אבל זו לא סיבה מספיק טובה לגרום לי לשמוח באמת עכשיו.
גם אם יש בפניי את הצ'אנס לצאת מזה בסיוע של כולם..
זה ככל הנראה יהיה הפוסט האחרון שלי. אני לא בטוחה שאסגור את הבלוג. לפחוץ לא בימים הקרובים.
כל התקופה החשובה הזו בחיי, קשה ככל שתהיה, רשומה כאן. תיעוד מונצח. אסור לי לאבד את זה.
אבל הבלוג הזה כבר לא אישי ולא אינטימי, הוא שייך לכולם.
לאמא, לאבא. לפסיכאטר ולכולם..
כמוני בערך. אני לא שייכת לעצמי, אני מחולקת אצל כולם.
אני אמשיך לראות מה קורה איתכן, וגם אגיב לכן כשאוכל.
הלוואי ואמצא את הכוחות והאומץ לספר לכן מה קורה איתי בתקווה שלא יפרו שוב את אמוני וייכנסו לבלוג האישי שלי.
אני פגועה, נכון.
אבל אני יוצאת בתחושת תקווה לבאות. אולי אני כן אצליח לצאת מזה.
אוהבת אתכן כל כך, מודה על כל תגובה והודעה שנשלחה. על כל חיזוק תומך ועל כניסה שלכן לחיים האישיים שלי.
ישרא-בלוג, או "רשת הרעב של אנה" , נתנו לי הזדמנויות להכיר כאן בנות מדהימות אחת אחת, להחשף לחיים כואבים וקסומים של רבות, אני מאמינה בכל אחת ואחת מכן. חשה אלכן אהדה וקרבה רבה למרות המרחק הפיסי. כי רגשי זה הכי חשוב.
אני מקווה כן לפרסם פוסט נוסף מתישהו ולספר לכן מה קורה,
ואם יהיה לי ממש ממש קשה ללא העדכונים כאן, אהפוך את הלוג לפרטי פשוט ><
דרך צלחה לכולכן, אוהבת מרחוק ומחזיקה לכן אצבעות לבריאות איתנה ושמחה אמיתית- כי פשוט מגיע לכן.
וגם לי.
אני :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
