בראש שלי הכול נשמע יותר טוב

היא לא אוהבת את האור. רק כשהוא רחוק, רק כשהוא לא מספיק קרוב בשביל להאיר אותה. 

היא אוהבת לראות את האור דרך החלון שלה, כשהתריסים מוגפים למחצה, כשחלון הזכוכית משאיר רק פתח קטן, כדי שיתחלף האוויר. 

היא מרגישה בטוחה כשהיא סגורה, מוקפת בחפצים שמגנים עליה. היא אוהבת לשבת על הרצפה, לשכב עליה. האריחים הם הדבר הקרוב ביותר לקרקע יציבה שנמצא בחייה. היא אוהבת את הבובות שלה, גם כשאמא שלה לוקחת אותן ממנה. היא לא אוהבת את כל הבובות באמת, אבל הן זכרונות וזכרונות היא אוהבת. היא אוהבת את התמונה שתלוייה מול המיטה שלה, והיא תמיד חלמה להיכנס לתוכה.

היא לא אוהבת לצאת החוצה. רק כשאין אף אחד ברחוב, והרוח עוברת דרכה, רק אז היא אוהבת. היא אוהבת את העץ הגדול שמסתיר את הנוף מהחלון שלה. הוא הנוף הכי טוב שהיא יכלה לבקש. את החלון השני שלה היא מקפידה להשאיר סגור, הוא פונה הישר לחלונות הדירות בבניין ממול, ושם יש אנשים. אל תגלו לאף אחד, אבל היא אוהבת לבכות. כשהיא לבד בחדר, ואף אחד לא מסתכל, היא פותחת את השערים, מסובבת את כל המנעולים הנדרשים ומאפשרת לתחושות שלה להציף אותה, זה כואב לה. אבל היא אוהבת לבכות, תחושת השחרור מהעול שהיא נועלת בתוכה כשהיא יוצאת מפתח הדלת נותנת לה עוד פרק זמן לשרוד. 

היא ישנה הרבה, לפעמים בחדר שלה, לפעמים בסלון ולפעמים אפילו בחדר של אמא, אבל זה גורם לה להרגיש קצת אשמה כשהיא מתעוררת. 

היא אוהבת לישון, ולפעמים היא נאחזת חזק בחלומות שלה כדי שלא תצליח להתעורר.