רגע אחד אני מוצאת את עצמי מרחפת אל תוך זרועותייך, ולאחר מכן בבאת אחת מתרסקת אל תוך המציאות שלי, שיעור לשון.
אני אוהבת אותך בלי כל מה שמסביב. לא אוהבת אותך עם חברים שלך, או עם הידידות שלך, למען האמת המחשבה עלייך איתם יכולה לגרום לי לכעס בלתי מוסבר, כאילו אתה שייך לי.
אני אוהבת את הבועה שבנינו לעצמינו, כשאנחנו מדברים אני לא חושבת על שום דבר אחר מלבד מה יהיה הדבר הבא שתאמר.
במקום מסויים אני אפילו אוהבת את העובדה שאני לא מצליחה לקרוא אותך עד הסוף, אתה מוביל אותי, אבל משאיר קצת ערפל מסביבך כדי שלא אוכל למוטט את החומות שלך.
אני אוהבת את זה שאני מצליחה להוציא את הילד שבך. מאחוריי החזות האדישה שלך, אתה פגיע, ביישן.
אף אחד מאיתנו לא מודה
אמרת שאני מעניינת אותך, אמרת שאני מיוחדת. וכשאמרתי שקשה לי לסמוך על אנשים, גרמת לי להאמין לך.
אני מאמינה לך
אל תאכזב אותי
היום תתחיל שנה אזרחית חדשה, אני רוצה שהיא תתחיל איתך
כל פעם מחדש, אתה נכנס לי לראש. אתה נכנס לי ללב, אתה שובר אותו מבפנים.
אתה משגע אותי, ואתה יודע טוב מאוד מה אתה עושה.
אני רוצה לצרוח עלייך שתפסיק, שאתה לא מבין שאתה מכאיב לי
אתה ניסית לנשק אותי. אתה לא יכול להגיד שלא. התקרבת מספיק כדי למתוח את הגבולות שלי, כדי למתוח את הגבולות שלך "נו עמית היא לא רואה" ולמרות שכדי להרחיק אותך הייתי צריכה לאסוף כל טיפת כוח רצון בגוף שלי, לבסוף נשברתי. אבל רק לשנייה. בשנייה הזאת אתה קמת והלכת. עוד באותו רגע ידעתי שעשית את זה רק כדי שאתה תוכל להבין שניצחת, שלא התגברתי. "ידעתי שאת עדיין רוצה אותי."
כל זה ואני לא רוצה שתפסיק, אני רוצה להיאחז בתקווה העלובה שאתה נותן לי ולא לשחרר
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
