יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אני לא עידכנתי על המצב שלי כבר כמה ימים, וזה בגלל - ששום דבר רציני לא ממש קרה...

אני עכשיו יושבת בבית כי אני"חולה".

סתם לא אני באמת חולה.

סתם לא אני לא. 

סתם יש לי כאבי ראש וחולשה -,-

בכל אופן-

אני מתמידה בתכנית ספורט המאולטרת שהמצאתי ...

ישלי מלא שיעורי בית שלא עשיתי ועבודות להכין (כרגיל...)

החברות שלי ואני בקשר מצוין...

אה רגע הנה משהו.

הבנתי שיש לי בעיית אמון באנשים.

היא יוצאת רק מידי פעם אבל זה לא אור שהיא לא קיימת.

אבל זאת לא אשמי - אנשים יצרו את זה אצלי.

יש לי חברה אחת שכל הזמן היא אמרה לי דברים ואנ בתור חברה שבוטחת, האמני לה.

זה לא היה דברים רציניים.

למשל יום אחד היא באה אליי הביתה עם משקפיים, ואמרה לי "גילו שאני צריכה משקפיים" ואז אמרתי לה "טוב..." אז היא ענתה "איזה פתי את! נראלך? מצאתי אותן על הכביש בדרך לפה".-,-

סתם דברים כאלה. אבל דיי בזה כדי להרגיש מעפנה מול חברה שלך בשביל ליצור בעיה רצינית יותר.

וזה לא רק היא, גם אחד האחים שלי. כמו אח גדול טיפוסי כל החיים שלי הוא היה אומר לי שקרים ששאלתי אותו שאלות ואז הייתי רצה אל אמא 

 בוכה ושואלת אם מה שהוא אמר נכון, ומזה יצא שאחד המשפטים של אמא שלי שנחרט לי בזיכרונות ילדות הוא "שוב? למה את ממשיכה להאמין ל***?".

וכך נוצרה אצלי בעיית אמון שנראלי שנוצרה בכדי להגן על עצמי מבושה על זה שאני מאמינה כל שטות. 

זה התחיל להיות בעייתי מאז ומתמיד אך אתמול, חברה שלי אמרה לי שהיא הלכה לחדר כושר של אמא של כדי לדבר איתה ואיזה חתיך בן 24 אמר לה "את חדשה פה?" והיא אמרה לו "לא, רק באתי לאמא שלי.." והוא אמר "מגניב. בת כמה את?" והיא אמרה "14..." יענו התחיל איתה...

מן הסתם שלא האמנתי לה (והיא גם בת 13 -,-) והתחלתי להקניט אותה (לא נעים לי אבל היא גם לא כזאת יפה...), ואז היא כאילו נעלבה... עכשיו זה לא שלפתע אני מאמינה לה אבל עדיין, לא נעים לי ממנה.

טוב עכשיו רע לי.

היה לי מצברוח טוב ועכשיו הוא נעלם בגלל זה -,-

תודה בלוג מניאק =,=

אווף טוב ביי.

אני אמות לי בשקט מן הצינון הקטלני שאוחז בי.

ולאף אחד לא יהיה אכפת, כי העלבתי את החברה הכי טובה שלי -,-

אני בנאדם רע.

טוב ביי, עכשיו גרמת לי להרגיש רעה. 

לא הייתי צריכה לכתוב בך מלכתחילה... =,=

בי.