יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אני רוצה שקט.

שקט מהלימודים, שממשיכים לדחוף לי עבודות ומבחנים לפרצוף.

שקט מהפייסבוק והאינסגרם שגורמים לי להרגיש כאילו החיים שלי זה שם.

שקט מהחברים שלי שלא מבינים מה עובר לי בראש.

שקט מעצמי, שממשיכה להלקות את עצמי מבפנים, על זה שאין לי עוד מקום לומר את הדברים האלה חוץ מהבלוג.

דממה.

דממה מבורכת שנותנת לי להרגע ולחשוב על הדברים שאני אוהבת, על החלומות שלי, על הדברים הטובים שקורים לי...

לא רעש.

הרעש של הילדה הזאתי שעשתה ככה וככה,

על הילד ההוא שכולם מעריצים,

על כמות העוקבים המפלצתית שיש לחברה שלי באינטגרם,

על כל הדברים השיטחיים שהיא מתגאה בהם

אבל אני לא באמת רוצה שקט.

כי שקט זה לבד.

שקט זה שאף אחד לא נמצא איתי ושום דבר לא קורה לי.

שאני לא צוחקת, כי אין יותר צליל מצחוק,

או בוכה, כי זה נורא רועש...

או צוהלת, כי משהו נהדר קרה לי הרגע,

או סתם לוחשת, כי אני מספרת דברים שאני חולקת עם מישהו מיוחד.

אני לא.

אני לא רוצה שקט או דממה, ואני לא רוצה רעש.

אני רוצה הרמוניה.

אני רוצה מוסיקה יפה שמשלבת בתוכה:

צחוק, בכי, לחשושים, קריאות של החברים על הדשא הגדול,

וזעקות אחרי שעשינו משהו מטומטם ועכשיו לכולנו נורא כואב,

אני רוצה קולות של מילות אהבה של אמא שלי,

ואני רוצה את הצחוק של אח שלי כשאי מדגדגת אותו ומבקשת ממנו לצייר לי עוד כלב-ציפור,

ואת הצחוק-בכי שלי כשאח שלי הגדול חוזר מהש"ש והוא מציק לי אבל כיף לי בכל זאת,

ואת המוזיקה שאנחנו יוצרים כשאנחנו שרים ומנגנים יחד שירי של אהוד בנאי,

ואת לחישת הסודות שהחברה הכי טובה שלי מספרת רק לי,

ואת הרעש של המכחול שלי שהוא עובר על הקנבס שוב ושוב ושוב...

ואת ההתלוננות שלי שחברים שלי סתם יושבים על הספה שלקחנו מהמועדון נוער ואני רוצה לטפס על הגג של הגן ילדים,

ואת רעש המקשים כשאני מקלידה פוסט בישרא.

אני רוצה את הסימפוניה של החיים שלי.